Quantcast
Channel: אופנה וסגנון חיים –הבלוג של אילה רז
Viewing all 61 articles
Browse latest View live

הגברת עם החרציות – מציאות או דמיון

$
0
0

יש אנשים שהם גדולים מהחיים וסיפור חייהם נשמע כאגדה. אנשים אלה תורמים ליצירת  האגדה על ידי שינוי סיפור חייהם כך שיתאים לאישיותם. כזה הוא סיפור חייה של לאה גוטליב, כפי שתועד ב'יד ושם' ע"י  חביבה פלד-כרמלי.

לאה גוטליב מספרת לפלד-כרמלי שהיא נהגה לבקר את בעלה שהיה עצור במחנה עבודת כפיה, ו"כדי שלא יזהו אותה כיהודייה, הייתה לוקחת אתה זר פרחים ענק אליו הכניסה את ראשה, וכך הייתה מגיעה אליו עם שתי בנותיהם".

על פניו הסיפור נשמע הגיוני. אישה יהודייה בהונגריה, הולכת לבקר (בעיצומה של מלחמת העולם השנייה) את  בעלה המוחזק במחנה עבודת כפייה  ולוקחת אתה את שתי בנותיה ומאחר שהיא חייבת להסתיר את זהותה היהודית המיוצגת בטלאי הצהוב, היא מסתירה את פניה וכתפיה באמצעות  זר חרציות ענק המסתיר את הטלאי המזהה.

ובכל זאת משהו בסיפור הזה נראה לי מוזר והרגשתי צורך לבדוק את העובדות. דבר ראשון היה לי חשוב להבין מתי בדיוק התרחש האירוע. מאחר שלאה גוטליב מספרת למראיינת כי הלכה לבקר את בעלה עם שתי בנותיה,  משמע שזה קרה אחרי הולדת הבת השנייה, יהודית, באוגוסט, 1944.

אבל אירוע כזה לא יכול היה להתרחש במחצית השנייה של שנת 1944 בשל העובדות הבאות:  

ארמין גוטליב שוחרר ממחנה עבודת הכפייה עוד בשנת  1941 באמצעות מסמכים מזוייפים.

המשלוח של יהודי הונגריה לאושויץ הגיע לשיאו בשנת 1944 וכדי להשלים את מכסות המוות, נערך ציד ברחובות אחרי יהודים. יהודי שהעז לצאת לרחוב הסתכן בירייה או במשלוח לאושויץ. לא סביר שלאה גוטליב העזה ללכת ברחוב עם זר פרחים ובנוסף לכך לקחה אתה את שתי בנותיה שאחת מהן הייתה תינוקת בת כמה שבועות.

בשנת 1944 נרשמה לאה במסמכים מזוייפים בשם אידה קריסטין, והיא כבר לא הייתה חייבת לשאת טלאי צהוב.

לאה, בעלה ושתי בנותיהם הסתתרו בשנת 1944 בבתים של נוצרים תמורת כסף רב, ובשל הסכנה שהאנשים שנתנו להם מסתור- יסגירו אותם לשלטונות- הם נאלצו להחליף מקומות מסתור כל כמה שבועות.

חרציות על בגד ים וחוף1975, צילום בן לם

חרציות על בגד ים וחוף
1975, צילום בן לם

בגד ים וחצאית1980, צילום: בן לם

פרחים מסוגננים על בגד ים וחצאית
1980, צילום: בן לם

מניפולציות על האירוסים של ואן-גוך: צילום מהתערוכה

מניפולציות על האירוסים של ואן-גוך: צילום מהתערוכה

ואף על פי כן, אני משוכנעת שגב' גוטליב האמינה בכל לבה שהסיפור על החרציות שהצילו את חייה  הוא אמתי ואכן קרה במציאות, מכיוון שהוא תאם את רגשותיה ואת אישיותה. היא רצתה לשכוח את התקופה האיומה ביותר שעברה עליה, כשהיא ובני משפחתה נאלצו להימלט ממקום למקום כדי לשרוד, והעדיפה לאמץ במקומה את הסיפור על החרציות, אשר בו באו לידי ביטוי תעוזה, יצירתיות ורומנטיקה – שלוש התכונות המאפיינות את אישיותה. היא סיפרה למראיינת בכנות את מה שזכרה, אבל זיכרון סלקטיבי אינו בלעדי ללאה גוטליב והוא מוכר לנו ממחקרים רבים.

הפילוסוף עמנואל קאנט כותב בספרו 'ביקורת התבונה הטהורה' (1781) כי המוח הוא מאחז עיניים מהמעלה הראשונה והתפישה האנושית איננה שיקוף של העולם המציאותי, אלא תוצאה של תהליך פסיכולוגי, המשלב את מה שעינינו רואות עם מה שאנחנו חושבים, רוצים ומאמינים. במילים אחרות, אנחנו משתמשים בשילוב של מידע חושי וידע מוקדם כדי לבנות את המציאות הסובייקטיבית הרצויה לנו.

ההיסטוריון ויל דוראנט טוען, כי ההתרשמות שלנו ממציאות כלשהי, דומה לציור ולא לצילום והציור הזה חושף את טביעת ידו של האמן לא פחות משהוא משקף את הדברים שקרו.

הפסיכולוג ז'אן פיאג'ה טוען כי מה שאדם טוען שראה או חווה, לא באמת התקיים, אלא זהו סוג של עיבוד שכלי המאפשר מעבר מריאליזם לאידיאליזם והוא מתקבע בהתאם לתפישתו והשקפת עולמו של הרואה.

סיפור החיים שסופר לפלד-כרמלי ב'יד ושם' על ידי לאה גוטליב, מבוסס על זיכרון סלקטיבי שהמוח שלה קיבע בצורה המתאימה לאופייה ולאישיותה. 

אהבתי את אגדת 'הגברת עם החרציות' ונשביתי בקסמה. הסיפור כל כך צבעוני ומרגש, והפרחים כל כך  נוכחים ביצירתה שאין שום קושי להאמין לאגדה. לכן, גם אם הצלחתי להוכיח שהסיפור מדומיין וגם אם הצבעתי על כל הפרטים שלא יכלו להתקיים במציאות- אין הדבר גורע כהוא זה מכוחה של האגדה. זה הוא סיפור החיים שאותו רצתה לאה גוטליב לזכור ולהזכיר והתערוכה 'הגברת עם החרציות' ממלאת אחר רצונה זה.

תמי בן-עמי, דוגמנית הבית והמוזה של גב' גוטליב. שנות ה-80, צילום: בן לם

תמי בן-עמי, דוגמנית הבית והמוזה של גב' גוטליב. שנות ה-80, צילום: בן לם

קישור לתערוכה 'הגברת עם החרציות' באתר הבית של מוזיאון העיצוב, חולון:

http://www.dmh.org.il/heb/exhibition/exhibition.aspx?pid=25&catId=-1


Filed under: אופנה וסגנון חיים Tagged: אידה קריסטין, ארמין גוטליב, ג'אן פיאג'ה, ויל דוראנט, חביבה פלד-כרמלי, חרציות, יהודי הונגריה, יהודית גוטליב, מחנה עבודת כפייה, מלחמת העולם השניה, מרים גוטליב, עימנאול קאנט, תמי בן-עמי

דברים שרואים משם: הגברת עם החרציות

$
0
0

קרן בן-חורין, עוזרת לאוצרת בתערוכה 'הגברת עם החרציות' מתארת את העבודה על התערוכה מזווית הראיה שלה

לפני מספר שנים יצא משרד החינוך בקמפיין שסיסמתו "מורה טוב הוא מורה לחיים", היום אני יכולה להגיד כי יש לי הוכחה בדוקה שזוהי אמת לאמיתה.

בשנת 2004 הייתי סטודנטית שנה שלישית לעיצוב אופנה בשנקר, ונדרשתי לכתוב עבודת גמר עיונית בתחום לימודי. עבודה זו  נראתה לי אז, כמעמסה מיותרת ומכשול בדרך להשלמת קולקציית הגמר. אילה רז, אחת המנחות בקורס, פנתה אלי בהצעה מפתיעה: לקחת חלק במיון, קטלוג, מחקר וכתיבה לקראת תערוכה על גוטקס, שהייתה מתוכננת להיערך במוזיאון תל-אביב לאמנות, והנושא שאותו אחקור יהיה הנושא של עבודת הגמר שלי. אני חייבת להודות כי בנקודת זמן זו, השם גוטקס היה מוכר לי אך השם לאה גוטליב לא אמר לי דבר.

לאחר שהסכמתי לקחת חלק בפרויקט זה, התחילה קבוצת המחקר שמנתה שש סטודנטיות להיפגש בדירתה היפיפיה של גב' גוטליב , בנוכחות המנחה, אילה רז. במהלך העבודה על התערוכה הכרתי מקרוב את גב' גוטליב.  אישה קטנת מידות וחביבה, מסבירת פנים ונעימה. למרות גילה ויכולתה המוגבלת לתקשר בעברית, אי אפשר היה שלא להתרשם מהתלהבותה מיופי בכלל ומעיצוב בגדי ים בפרט. פעמיים בשבוע נפגשה קבוצת המחקר שלנו וביחד התחלנו לתעד, לצלם, למיין ולקטלג מאות פריטים, שנשלחו בארגזי קרטון גדולים מ'גוטקס'.

 באופן אישי, חוויתי חוויה דתית כמעט, של גילוי והתפעלות, שנבעה מהיכרותי עם יצירותיה  של  אחת המעצבות הגדולות ביותר בישראל. כל אחד מהפריטים שהוצא מהארגזים ונתלה  על קולב היה עבודת אמנות קטנה, מלאכת מחשבת מדוקדקת שנעשתה במסירות ובאהבה.

גב' גוטליב מקבלת את פרס המעצבת המצטיינת באיגדו 1982

גב' גוטליב מקבלת את פרס המעצבת המצטיינת באיגדו 1982 (תמונה למטה מימין)

במקביל לעבודת המיון שערכנו נערכו פגישות בינינו לבין   אנשים שונים שהכירו את גב' גוטליב ועבדו עמה, הם חלקו עמנו את זיכרונותיהם ואפשרו לנו להיחשף לצורה המיוחדת שבה עבדה. לאחר מיון כל הפריטים נוצרה חלוקה ברורה של נושאי השראה. חברתי אלי קורמן ואני בחרנו לכתוב על השפעות מתחום האמנות על יצירתה של לאה גוטליב. ככל שהתעמקנו בפריטים והתחלנו לזהות את נושאי ההשראה, כך הלך והתברר לי עד כמה שונה וייחודית הייתה צורת עבודתה וגישתה של לאה גוטליב  לעיצוב.

במהלך העבודה גילינו כי בתחילת דרכה כמעצבת חסרה לאה גוטליב יחוד עיצובי, ורק בשנות השבעים החלה להתנסות בעיצוב  המשלב מזרח ומערב, ומתבסס על אמנות, מחול, טבע, מוזיקה, עבודות יד אתניות , נופים וחיות. בד בבד עם השתנות נושאי ההשראה , השתנתה גם גישתה לצבעוניות, לפיתוחי הגזרות ולטכנולוגיה הטקסטילית.

תמי בן עמי , 1982, צילום: בן לם

תמי בן עמי , 1982, צילום: בן לם

לאט לאט התברר לי כי כתיבת העבודה הייתה בעבורי מהנה אפילו יותר מעיצוב קולקציית הגמר, ובסוף התהליך הגשנו אלי קורמן ואני עבודה של כמאה עמודים שעליה זכינו להערכה מעולה. כך קרה שעל אף שהתערוכה במוזיאון תל-אביב לאמנות לא התקיימה, אני זכיתי לחוויה יוצאת דופן.

עם סיום לימודי עברתי לניו יורק לעבוד בחברת אופנה מקומית. התמסרתי לעבודתי ונהניתי לעבוד בתחום לימודי, בעיר מסעירה ומלאת תרבות כניו יורק. אך כעבור שנתיים החלה לבעבע בי תחושה של חוסר סיפוק. לא משום שלא אהבתי את עבודת העיצוב, אלא משום שהתכלית המסחרית לא סיפקה אותי. בשלב ההתלבטות לגבי הכוון שעלי לבחור, עלו בי זיכרונות המחקר והכתיבה על לאה גוטליב וגרמו לי לחפש תחום שבו אצליח לשלב את אהבתי לעיצוב לאמנות וליופי  עם מחקר אקדמי בתחומים אלה. ההחלטה שקבלתי הביאה אותי ללימודי מוזיאולוגיה בהתמחות אופנה וטקסטיל ב- -Fashion Institute of Technology

גוטקס על החוף, שנות ה-70

גוטקס על החוף, שנות ה-70, צילום: בן לם

את עבודת התיזה שלי בחרתי לכתוב על לאה גוטליב וגוטקס. איילה רז, שאיתה שמרתי על קשר אישי כל השנים סייעה לי ליצור קשר מחודש עם סיסי רוזנבאום, שהיתה יד ימינה של לאה גוטליב החל משנות השמונים. סיסי הייתה מקור מידע חשוב ביותר והיא עזרה לי ליצור קשר עם אנשים נוספים שעבדו עם לאה גוטליב. ערכתי מחקר בארכיונים של מוזיאונים שבאוספיהם נמצאו בגדי ים של גוטקס, ובספריות שבהן היו אוספים של מגזיני אופנה מהתקופה בה פעלה לאה גוטליב בגוטקס. כמו כן קראתי ראיונות רבים שנתנה לאה גוטליב לעיתונות הישראלית והאמריקנית. כל אלה איפשרו לי להרכיב תמונה מפורטת ומעמיקה של הדרך שבה נולדה קולקציה טיפוסית של גוטקס. החל מבחירת חומרי ההשראה, פיתוח הדפוסים והדגמים, דרך יצירת הקטלוגים והכנת תצוגות האופנה, ועד לשיווק הפריטים בבתי כלבו ברחבי העולם.

דגמים של גוטקס, תחילת שנות ה-80

דגמים של גוטקס, תחילת שנות ה-80, צילום: בן לם

את הסיפורים המעניינים ביותר סיפרו לי בגדי הים עצמם. באמצעות אנלוגיה של הדפוסים המתוחכמים והגזרות המשוכללות שבהם השתמשה לאה גוטליב הבנתי כיצד שילבה  המעצבת בוירטואוזיות נושאי השראה שונים ומגוונים ליצירה חדשה משלה, בעלת כתב יד ויזואלי מובהק. ככל שחקרתי את יצירתה של לאה גוטליב, כך גברה סקרנותי והערכתי כלפיה.

הייתה לי זכות לפגוש את לאה גוטליב מספר חודשים לפני מותה ולהעניק לה עותק מעבודתי. זמן קצר לאחר ביקור זה, הודיעה לי איילה כי מוזיאון העיצוב בחולון יקיים תערוכת מחווה ללאה גוטליב, ושהיא נבחרה לאצור את חלקה ההיסטורי של התערוכה. איילה שוב ביקשה שאצטרף לצוות המחקר והכתיבה ושמחתי לעשות זאת.

מבט אל תערוכת הגברת עם החרציות

מבט אל תערוכת הגברת עם החרציות, צילום: אילה רז

למרות המרחק הפיזי, איילה ואני הצלחנו לעבוד בצורה קרובה ועקבית, כאשר אנו מתייעצות זו בזו, מעבירות חומרים, פיסות כתובות ורעיונות ראשוניים מאחת לשניה. מבחינתי היתה זו לא רק סגירת מעגל שמעולם לא ציפיתי לה, אלא גם כבוד וזכות גדולים לעבוד עם איילה שלא רק היוותה השראה ללימודי האקדמאים אלא גם תרמה רבות להשכלתי בתחום העיצוב והאופנה.

העבודה היתה אינטנסיבית, תחת לוח זמנים שלא איפשר תמרון רב. ביום הלכתי לעבודתי כמעצבת סריגים, ובערב, לאחר שהשכבתי את בני לישון, ישבתי מול המחשב וכתבתי. בכל שבוע איילה נתנה לי משימות, קולקציה או נושא שאותו התבקשתי לחקור ואני הייתי מפשפשת בחומרים הרבים שאספתי, מביטה בתמונות שצילמתי במהלך המחקר, חוזרת לחלקים מעבודת התיזה שלי, ואף אל העבודה שכתבתי עם אלי קורמן וכתבתי, כתבתי וכתבתי. סופת ההוריקן סנדי ששיתקה את העיר, איפשרה לי להישאר בבית ולהתמקד בכתיבה למשך מספר ימים מרוכזים.

מבט אל תערוכת הגברת עם החרציות

מבט אל תערוכת הגברת עם החרציות, צילום: אילה רז

בדצמבר 2012, לאחר מותה של לאה גוטליב, ביקרתי שוב בישראל והגעתי לבית גוטליב. היתה זו תחושה מאוד מוזרה לבקר בביתה מבלי שהיא תהייה נוכחת בו. שם פגשתי את איילה, סיסי וגלית אשכול שהיו בשלבי מיון סופיים של הדגמים לתערוכה. זה היה השלב שבו הבנתי כי בגדי הים שעיצבה לאה גוטליב הם יומן מסע תרבותי ואישי כאחד.

מעולם לא חשבתי שאותה עבודה שכתבתי בשנקר בתור סטודנטית תוביל אותי למקומות שאליהם הגעתי ותפתח בפני עולם קסום שאותו יצרה אישה אחת, קטנה אך גדולה.

לאה גוטליב השפיעה לא רק על חיי, אלא על כל מי שדרכו נפגשה עם זו שלה. יהיה זכרה ברוך.

גוטקס תחילת שנות ה-80, צילום: בן לם

גוטקס תחילת שנות ה-80, צילום: בן לם

 קרן בן-חורין היא מקימה ועורכת הבלוג: On Pins & Needles (pinsndls.com)

Then & Now (thennnow.tumblr.com)

היא תציג את עבודת התיזה שלה:

What’s Under Your Pareo? Unraveling the History of Gottex Beachwear

 בכנס השנתי של: T he Costume Society of America, שיתקיים בלאס וגאס במאי 2013


Filed under: אופנה וסגנון חיים Tagged: F.I.T, איגדו, אילה רז, אלי קורמן, בן לם, גלית אשכול, הגברת עם החרציות, לאה גוטליב, מוזיאון העיצוב חולון, מעצבת מצטיינת, ניו-יורק, סיסי רוזנבאום, קרן בן-חורין, שנקר, תמי בן-עמי

Anna Battista writes about The lady of the daisies

$
0
0

April 22, 2013

Celebrating Lea Gottlieb: “Lady of the Daisies” @ Design Museum Holon

"Vibrant intense colours. Stunning prints. Magnetic forms," claimed a 1985 advert for the swimwear collection designed by Israel-based company Gottex. Launched by Lea Gottlieb and her husband Armin , the house was extremely successful at the time, having injected a healthy dose of glamour into swimsuits while elevating beachwear to resort statement

1. Lea Gottlieb_Gottex_LAPM

An exhibition that opened a month ago at Design Museum Holon traces back the history of the company and celebrates its founder

Curated by Ayala Raz, "Lady of the Daisies: Homage to the late designer and entrepreneur Lea Gottlieb", features key looks carefully selected from 1,000 designs, together with photographs, films and catalogues

2. Lea Gottlieb_Gottex_LAPM

Born in Hungary in 1918, Gottlieb emigrated to Israel in 1949 after World War II together with her family. Husband Armin  ran a raincoat factory in Czechoslovakia, but his products were not appropriate for the climate of the Middle East, so, in 1956, they decided to switch onto swimsuits founding GottexSwimwear Brands Inc

1. Gottex_Photographer Ben Lam_Models Louise & Shlomit Amir_LAPM_Edit

Soon Gottex (the name is a combination of two words – "Gottlieb" and "textiles") earned a reputation as a fashion leader: Gottlieb was the first fashion designer to think about transforming beachwear into a 24 hour total look, complementing swimsuits with matching tops, dresses, tunics, pareos and skirts

2. Gottex_Photographer Ben Lam_Models Nechama Lev & Louise_LAPM_edit

Gottlieb's sophisticated designs were characterised by bold graphics or prints drawn by hand. The latter were often inspired by her passion for floral motifs that came from her war memories: the designer often used to hide her head in a bouquet of flowers to avoid being recognized as a Jew at Nazi checkpoints

4. Lea Gottleb_Gottex_LAPM

The other key selling point of Gottlieb's designs was the fact that all the shapes were engineered around the body and thought with one main aim in mind – flattering the female body with pieces that offered great bust support (check out early Gottex adverts, they even mention mastectomy swimsuits – which fashion company nowadays ever mentions such products that may actually help women regaining their self-esteem

3. Gottex_Photographer Ben Lam_Models Unknown_LAPM_edit

In the '70s Gottex was favoured by prominent figures and celebrities and sold its products in over 75 countries. In 1972, Gottlieb won first prize in the International Fashion Show in Cannes competing against 186 manufacturers from around the world

A year later, while the Yom Kippur War broke out, Gottlieb cancelled a European tour, took over daily operations at Gottex and kept on producing her garments, sending cars to pick up the workers living in suburban communities where there was no bus service, while arranging fashion shows for the troops. Her efforts were rewarded: The Calgary Herald from November 1973 reports that, even in such conditions, the company managed to double the exports

4. Gottex_Photographer Ben Lam_Models Louise & Unknown_LAPM_edit

Gottex prospered in the years that followed: the leading exporter of fashion swimwear to the United States in the '80s, the company hit its biggest success in this decade thanks to a strapless one-piece swimsuit that became the most widely sold style in the world

1. Molly Grad Sketches_Biarritz  2011_LAPM_edit

Failing to adapt to fashion trends, Gottlieb’s designs lost their appeal in the '90s and she was forced to sell her company in 1997.

Yet the indomitable and unstoppable Gottlieb continued to design a new collection every year up to 2002 for an eponymous swimwear company she had launched when she was 85. The designer passed away last November in Tel Aviv

Gotex_exhibition_holon_Design_museum_Upper Gallery _photo-yael_engelhart_1_EDIT

The exhibition looks at Gottex as a key figure in the international fashion scene, homaging her through her achievements and vision and highlighting her merit in innovating materials and opening new markets while putting Israel on the fashion map

Gotex_exhibition_holon_museum_photo-yael_engelhart_6_edit

The main part of the event includes some of the most stunning designs Gottlieb created, from one piece swimsuits and bikinis to kaftans and harem pants in rich in colours, densely embroidered with appliqued motifs or decorated with symbols such as the star of David, the seven-branched candelabrum or hamsa hands; other beautiful designs are inspired by Egypt and worth of Cleopatra or move from painters of the 19th and 20th centuries from Van Gogh to Paul Gaugin (Gottlieb's "Jamaica" collection features prints of Gaugin's Tahitian women). These arty pieces are showcased next to artworks or illustrations by Leah Cohen for Gottex

Gotex_exhibition_holon_museum_photo-yael_engelhart_9_edit

The second gallery focuses on Gottex's contemporary history with new Creative Director Molly Grad, who prior to Gottex designed for international fashion houses including Stella McCartney, Yves Saint Laurent and Gianfranco Ferré, and features her illustrations and a new piece especially designed for this event, a long evening silk bronze dress

Gotex_exhibition_holo_ndesign_museum_sketches and illustarion by Gottex group Creative Director Molly Gradphoto-yael_engelhart_3_edit

The exhibition is complemented with video clips documenting selected fashion shows by the brand and Lea Gottlieb will be celebrated further next year with a volume focused on her work and style

Gotex_exhibition_holon_Design_museum_Designed by Gottex group Creative Director Molly Gradphoto-yael_engelhart_12_edit

While putting together this exhibition, what kind of impression did you get about Lea Gottlieb, what kind of woman was she and did you get the chance of working alongside her while sorting and selecting the materials from the archives
Ayala Raz: I started working on this exhibition in 2004, when it was meant to be in the Israeli Art Museum in Tel Aviv. We focused on it for half a year, but then the work was stopped. At that time Ms Gottlieb was 87 and she was very active. She was always around and she couldn't stand the fact that we had to make choices. She loved every single thing she had done, so everyday we finished and put signs about what wouldn't go into the exhibition and she would leave extremely upset. The next day we would go back to work and discover she had taken all the outsiders and put them back into the exhibition list. It was a sort of tango – one step forward, one step backward. We didn't want to offend her, but the wor k had to be done. Eventually, we found a way to collaborate and put all the garments together, highlighting which were the selected ones so that we could coherently see what was in and what was out. From that moment I realised that this lady wouldn't let you do what you wanted, she wanted the work to be done her way because she was an absolute perfectionist

3. Lea Gottlieb_Gottex_LAPM

How did the exhibition at Holon Design Museum happen? 
Ayala Raz: Work on that previous event in Tel Aviv stopped after six months and I didn't see her for 3 years. Then there was an initiative organised by Holon Municipality, a special evening in honour of Lea Gottieb to celebrate her 90th birthday with a fashion show featuring the latest designs she created, her models and all the people who worked with her throughout the years; it was a very special experience. I remember she was very happy when she stepped on the stage to receive a huge bouquet of flowers. In October 2012, the Design Museum in Holon contacted me and asked if I could take over the job of putting together an exhibition for Lea Gottlieb. They wanted to finish in March, which meant I had about 4 months to work on it. It wouldn't have been possible to work on this exhibition on such as short time if I hadn't carried out my researches years before

Detail from Gottex catalog [1977]. Production Turnowsky Ltd. Illustration Lea Cohen (1)_edit

Can you tell us more about the selecting process for this exhibition – did you find it challenging
Ayala Raz: Most of the time an exhibition curator has to deal with finding objects; this time I had too many objects, but it was a very nice experience all the same. The research was almost done, I knew each garment by heart and I also knew from the very beginning what I wanted to put in and what I wanted to put out as I had all the time of absorbing each garment since 2004, so I had genuinely grasped the essence of each collection. I worked day and night because I wanted it to be the best. I had great help from the museum, from anybody at Gottex, from two girls who worked together with me and from a student who had started working with me when we had done the work for the Art Museum in Tel Aviv, and who is now in New York developing a research about Gottex. They all gave their contribution to the event and the best thing was that, after Lea's daughter Miriam Ruzow saw the exhibition, she sent me a bouquet of flowers and said that no important garment had been left out and this meant a lot to me

Detail from Gottex catalog [1977]. Production Turnowsky Ltd. Illustration Lea Cohen (7)_edit

What is Lea Gottlieb's merit in fashion history – innovating swim and beachwear and putting Israeli fashion on the map
Ayala Raz: She added glam to beachwear and, while some may claim that this doesn't change the history of fashion, before her beachwear was conceived as practical garments that you used when you were out in the water. When she arrived on the scene, she brought with her another attitude – the idea that you can wear beachwear all day long. To make sure this happened she added all kinds of outfits that before her were not part of the beachwear wardrobe, but they were considered as casualwear. In Israel she was the greatest fashion designer of all times, she was a genuine trendsetter. In the '90s things changed: fashion turned to basic and minimalist garments leaving behind glamour, so she sold the company and then went on to create some magnificent pieces under her own name, Lea, without caring about costs, but just thinking about the most perfect creation

Detail from Gottex catalog [1979]. Production Turnowsky Ltd. Illustration Lea Cohen (3)_edit

In your opinion which contemporary designers are somehow getting inspired by Gottlieb's heritage
Ayala Raz: I can't think of anybody who may be taking inspiration from her in a striking way. Molly Grad, the current Creative Director at Gottex, has obviously absorbed Gottlieb's heritage and style, but things have changed, from fabrics to tastes and markets as well. In her designs Molly Grad often takes the glam side of Lea Gottlieb, but reworks it acording her own inspirations, she is a young designer and artist, but she knows her market very well and also understands that today you have to focus on pieces that sell3. Molly Grad Sketches_3 Women 2012_LAPM_edit

There is a strong connection between Gottlieb's pieces and art: apart from taking inspiration from art, Gottlieb's catalogues also featured colourful illustrations that could have been paintings. In your opinion, when does fashion turn into art
Ayala Raz: I often ask myself this question, when does fashion ends and art start? When you look at Alexander McQueen's beautiful outfits you know that's art because that's far away from functional. Lea Gottlieb's works were mainly functional, yet art was a strong and energetic force in her creations, especially in her designs that took inspiration from masters such as Van Gogh, Matisse or Toulouse-Lautrec. She transferred for example in her pareos motifs from paintings and this was a kind of art, because these weren't just functional garments, but you could have hung them up a wall and they would still look beautiful. The other important thing that some may connect with art is the fact that she always had the female body in mind when she designed and always knew how to put a design in the right way so that the garment would fit beautifully and the wearer would look good. She knew how to flatter the female body and this was also one of her bestselling secrets

Gotex_exhibition_holon_museum_photo-yael_engelhart_10_edit

In 1985 Gottex sold over one million pieces of the Seven Suit, this is an amazing record for today's standards, we live indeed in a world divided between expensive luxury items and cheap garments often made exploiting labour forces. There are a lot of successful brands out there, but there is no designer/brand who can boast about selling so many pieces of one garment, why do you think such a goal is impossible to achieve nowadays
Ayala Raz: It's a combination of many things which work well for somebody who shows up at the right time. Coco Chanel wouldn't have done what she did if she didn't live at the end of the 19th century. All fashion designers whose contributions are remembered for generations had the chance to work at the time that was best for them. If Lea Gottlieb with all her talent and innovation had lived now, things may have not worked so well for her

Lady Of the Daisies at Design Museum Holon. photo by Keren Lachman (13)_edit

Where would you like to take this exhibition in future?
Ayala Raz: The first call should be New York also because the American market was the best foreign market for Gottex; the next stop should then be Paris or London. I hope that will happen because Lea Gottlieb's legacy should be preserved and cherished

Lady Of the Daisies at Design Museum Holon. photo by Keren Lachman (17)_edit

"Lady of the Daisies: Homage to the late designer and entrepreneur Lea Gottlieb",  Design Museum Holon, Israel, until 4th May 2013

Image Credits

All image courtesy of Design Museum Holon. The number refers to the image order in this post

1, 2, 5, 14 Lea Gottlieb. Photography credit: Lea Gottlieb Archive
3, 4, 6, 7 Gottex designs donned by models Louise & Shlomit Amir; models Nechama Lev & Louise; unknown models; Louise and unknown model. Photographer Ben Lam
8 Molly Grad Sketches, Biarritz, 2011
9, 10, 11, 19 "Lady of the Daisies" exhibition, Design Museum Holon. Photographs by Yael Engelhart
12, 13 Design and illustrations by Gottex Creative Director Molly Grad, "Lady of the Daisies" exhibition, Design Museum Holon. Photographs by Yael Engelhart
15,16 Details from Gottex catalogue, 1977. Production Turnowsky Ltd. Illustration Lea Cohen.
17 Detail from Gottex catalogue, 1979. Production Turnowsky Ltd. Illustration Lea Cohen
18 Molly Grad Sketches, 3 Women, 2012
20, 21 "Lady of the Daisies" exhibition, Design Museum Holon. Photographs by Keren Lachman

Member of the Boxxet Network of Blogs, Videos and PhotosMember of the Boxxet Network of Blogs, Videos and Photos

Add to Technorati Favorites
Related article

לצערי, לא הצלחתי להעביר את הצילומים בשלמותם. לראיה מיטבית אנא היכנסו לקישור הבא:

http://irenebrination.typepad.com/irenebrination_notes_on_a/2013/04/lea-gottlieb-lady-of-the-daisies.htmlm


Filed under: אופנה וסגנון חיים Tagged: anna battista, design museum holon, gottex, irenebrination, lady of the daisies, lea gottlieb

לראות, להביט ולהתבונן

$
0
0

כשהייתי קטנה, קראתי  בדבקות את שבועון הילדים 'הארץ שלנו'. זה היה בשנות החמישים, הימים היו ימי הצנע, החאקי היה סמל לאומי וכל ישראל היו חברים. ב'הארץ שלנו' היה מדור מעניין שנקרא 'לראות, להביט ולהתבונן'. במדור זה הסבירו לקוראים הצעירים באמצעות תמונות, מה ההבדל בין לראות, לבין להביט או להתבונן. שנים רבות עברו מאז, ואני עדיין מתבוננת בכל דבר, בדיוק כפי שלימדו אותי פעם. ולפעמים תוך כדי התבוננות אני מגלה זווית מפתיעה, קונוטוציה מוזרה, או חיבור בלתי שגרתי, והגילוי הבלתי צפוי הזה תמיד מפתיע ומשמח אותי מאוד.

הארץ שלנו שיקף עולם של תמימות ילדותית שעברה מן העולם

הארץ שלנו שיקף עולם של תמימות ילדותית שעברה מן העולם

אתמול, בצעידת הבוקר, ראיתי במסלול ההליכה שלי, כמה דברים מושלכים שעוררו בי סקרנות. ליד בית הכנסת של התימנים ראיתי מגפי נשים סקסיים זרוקים ליד תקליטור לעילוי נשמתו של  הצדיק שלום שבאני. בגן השעשועים ראיתי בקבוק בירה ריק מונח על סוס נדנדה.  צילמתי, שמרתי והמשכתי הלאה. אחר כך בבית, מול המחשב, הגדלתי את הצילומים והתבוננתי בהם.  פתאום גיליתי כמה אבסורדי וגרוטסקי החיבור שבין הפריטים האלה, שצוותו זה לזה ביד המקרה. בכל אחד מהפריטים המושלכים אין שום דבר מיוחד כשהוא לעצמו, אבל החיבור שלו עם פריט אחר הנוגד לו באופיו הוא שמעורר את העניין המיוחד. המגפיים המשולבים בתקליטור העלו בדעתי את ההגדרה 'בין קודש לחול' ואילו בקבוק הבירה עם הנדנדה לילדים הביאו אותי למחשבה על סוף עידן התמימות. "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים " אמר האדריכל מיס ואן דה רוהה  ואני רוצה להוסיף 'וגם בחיבור שביניהם'.

מה הקשר שבין מגפי נשים לבין דיסק לעילוי נשמה?  בין קודש לחול

מה הקשר שבין מגפי נשים לבין דיסק לעילוי נשמה?
בין קודש לחול

בדברים המושלכים האלה, שאיש לא טורח להתבונן בהם, אין כלום כשהם כל אחד לעצמו, אבל החיבור ביניהם עושה את הבלתי אפשרי ונותן להם חיים חדשים משל עצמם. כמה מעניין לגלות שדווקא החיבור שבין הדברים הבלתי מתחברים לכאורה, הוא שהופך  אותם משום דבר מיוחד למשהו בעל משמעות.

לחפש את הקשר שבין בירה לסוס נדנדה

איך הייתם מגדירים את הקשר שבין בירה לסוס נדנדה? אני חשבתי על סוף עידן התמימות

בהמשך הצעידה גיליתי כי בתוך אחד מסלעי הגיר הנקבוביים שהונחו על הדשא צמח סביון. התבוננתי בו מקרוב ותהיתי איך הצליח זרע מנוצה של סביון לעוף ברוח ולהכות שורש בתוך נקבובית של סלע צחיח. תהיתי על כוח ההישרדות המופלא של הצמחים בטבע ואחר כך צילמתי את הסלע הפורח מכל הכוונים. כשראיתי את הצילומים על צג המחשב התברר לי כי אחד מהם, שקלט גם את המדרכה המוצללת שבהמשך מזכיר מאוד את הציור של  האמן הסוריאליסטי רנה מגריט 'הסלע המרחף'. חיפוש קצר בגוגל העלה את הציור הנ"ל של מגריט והופתעתי לגלות עד כמה הוא דומה לצילום האקראי שצילמתי.

צילום של סלע שממנו צומח פרח וברקע רואים את הצל שהעץ ממול מטיל על המדרכה

הצילום של סלע שממנו צומח פרח וברקע רואים את הצל שהעץ ממול מטיל על המדרכה, שצילמתי בגינה הציבורית מתכתב עם היצירה של מגריט , כאן למטה.

הסלע המרחף של רנה מגריט

הסלע המרחף של רנה מגריט

אחד המתבוננים הספרותיים הגדולים ביותר שאני מכירה הוא הנסיך הקטן, אותה דמות ענוגה שיצר אנטואן דה סנט אקזופרי. הוא מתבונן בתיבה מצויירת  ומגלה בתוכה כבשה. הוא יודע כי מצד אחד 'הדברים החשובים באמת סמויים מן העין'  אבל מצד שני 'מאחורי כל הדברים הנראים לעין- יש דבר מה גדול יותר'.

 הטייס, הסופר והפילוסוף, אנטואן דה סנט אקזופרי יודע, כי היכולת לראות כבשים מבעד לדפנותיהן של תיבות, היא תכונה של ילדים. המבוגרים כבר איבדו את היכולת הזאת כי הם התרחקו מאוד מהילד שבהם. אין זה משנה כלל שכל המבוגרים היו ילדים קודם, כי בפועל, רק אחדים מהם זוכרים זאת.

ואני עדיין מנסה להתבונן בעולם בעיניים של ילדה, ילדה שמאחוריה כבר די הרבה קילומטראג', אבל היא עדיין משתדלת, ולפעמים גם מצליחה, לראות את הכבשה שבתוך התיבה.

הנסיך הקטן- ספר פילוסופי עמוק

הנסיך הקטן- ספר פילוסופי עמוק

צילומים 1, 2, 3 צולמו באייפון ע"י אילה רז


Filed under: אופנה וסגנון חיים Tagged: אנטואן דה סנט-אקזופרי, הארץ שלנו, הנסיך הקטן, להביט, להתבונן, לראות, מיס ואן דה רוהה, רנה מגריט

מלאכה בנים/ מלאכה בנות

$
0
0

הרשומה הזאת נוגעת באריגה ביותר ממובן אחד.  הטריגר לכתיבתה היה נולה*. מיזם של שתי נשים שאורגות בטכניקות מסורתיות ובשיתוף פעולה חובק תרבויות, בגדים עכשוויים בסגנון ייחודי.

אבל, תוך כדי העלאת חומרים על אריגה, עלו בי גם זיכרונות אריגה פרטיים מהתקופה שבה הייתי תלמידת שישית (כתה י') בבית הספר הריאלי, בבית בירם, והשתתפתי בשיעורי 'מלאכה בנות'. בשיעורים אלה ערכתי היכרות ראשונה עם נול יד, הבנתי שבלי חופש אין יצירה, וגיליתי שאני אוהבת יותר 'מלאכה בנים'.

אז גם הבנתי בפעם הראשונה בחיי את החיבור שבין יצירה לתשוקה.

אני זוכרת את עצמי סוחבת פעמיים בשבוע, במשך שלושה חודשים  ארוכים, בגשם ובקור, נול עץ ידני לאריגה עבור השיעור 'מלאכה בנות'. שעור מייגע, חסר השראה ונטול חדוות יצירה.  במשך זמן זה הצלחתי בקושי לסיים אריגת חגורה פשוטה, מחוטי כותנה צבעוניים בצבעי כחול-תכלת-לבן, שאותה תיעבתי ממש.

אני זוכרת כמה קנאתי אז בבנים, ששיעורי המלאכה שלהם היו כל כך מאתגרים ויצירתיים. הסדנה של הבנים הייתה ממוקמת בצריף הגדול שעמד בפינה הדרום-מערבית של מתחם בית בירם, שם הם הלחימו, ריקעו, גילפו ועיצבו מוצרי מתכת מגוונים והציגו בגאווה בפני הבנות גופי תאורה, צלחות נחושת מרוקעות, תכשיטים, מגשים וקופסאות שונות ומשונות.

אדון פפרמן, המורה ל'מלאכה בנים', היה רחב אופקים ויצירתי ושיטות ההוראה שלו, היו ההיפך הגמור ממה שהיה אז מקובל בשעורי 'מלאכה בנות'. הבנים למדו את המיומנות הנדרשת תוך כדי יצירה חופשית, שכללה דפדוף במגזינים לעיצוב בשחור-לבן ושרבוט סקיצות על דף תלוש ממחברת שורה אחת או משבצות. בנוסף למגזינים שנתנו השראה וכוון, סייע אדון פפרמן לכל אחד לבחור את המוצר המתאים ליכולתו הטכנית. מאחר, שאני מעולם לא התחברתי ל'מלאכה בנות', לא היה זה מפתיע כלל למצוא אותי בכל שיעור חופשי, ולפעמים גם בשעורים משעממים, בסדנה של 'מלאכה בנים'. שם הלחמתי, ריקעתי, שייפתי וחרטתי בהתלהבות, עד שהצלחתי ליצור במו ידי, חגורה מחוליות מתכת, שאותה עיצבתי במיטב כישורי היצירתיים. את החגורה הזאת  אהבתי מאוד והיא הוסיפה מעט ברק לתלבושת האחידה של בית הספר הריאלי.

החגורה שעיצבתי וייצרתי במו ידי בסדנת 'מלאכה בנים'

החגורה שעיצבתי וייצרתי במו ידי בסדנת 'מלאכה בנים'

המחשבה על הסדנה של אדון פפרמן, מעלה באפי את ריחות הדבק והאצטון, המעורבבים באבק מתכת וריח אורנים. היא הייתה בשבילי ובשביל רבים אחרים, מקום מקלט מועדף ואהוב. כשהפופולריות הרבה שלה הגיעה לידיעת ההנהלה, התחילו  בה ביקורי פתע  כדי  לגלות 'עריקים' ולהחזירם לשיעור שהבריזו ממנו, לא לפני שזכו להערת משמעת שהפכה לנזיפה במקרה של הישנות העבירה.  אדון פפרמן, בניגוד למורים האחרים, נטה תמיד לטובת התלמידים ואפילו סייע להסתיר אותם מתחת לשולחנות העבודה, או מאחורי מחיצת המחרטה, עד שחלפה הסכנה והם חזרו למקומם בתחושת הקלה מלווים בקריאות עידוד של יתר המשתתפים.

יצירה של סטפן גולדרייך מתוך התערוכה 'מלאכה בנים'

יצירה של סטפן גולדרייך מתוך התערוכה 'מלאכה בנים'

ממרחק של זמן, אני חייבת להודות, כי הבנים, שהיוו את הרוב בסדנה, היו בעבורי גורם משיכה שלא נפל בחשיבותו מחדוות היצירה. הזן המועדף עלי היו אלה עם מכנסי החאקי הקצרים במיוחד והבלוריות הארוכות במיוחד, אשר למרבה השמחה היו גם מוכנים, במחווה של אבירות גברית נונשלנטית, לסייע לי כאשר נתקעתי באמצע היצירה בגלל קושי כזה או אחר.  אדון פפרמן נהג לעודד עזרה הדדית בין משתתפי הסדנה, ובכך סייע לארוג, דווקא בשעורי 'מלאכה בנים', סיפורי אהבה תמימים ומרגשים שבהם בן לוקח בת וגם להיפך.

באחד הסיפורים האלה משתתפת גם הילדה שהייתי פעם, שלפעמים, כשאני משתדלת במיוחד, היא מרשה לי להיכנס לראש שלה ולהקשיב, עד לרגע שבו אני מצליחה להתחבר אליה ולהתגעגע.

מלכת הבוצ'יות, מתוך התערוכה 'מלאכה בנים'

מלכת הבוצ'יות, מתוך התערוכה 'מלאכה בנים'

כמה שמחתי לבקר, לפני כחמש שנים, בתערוכה המעולה 'מלאכה בנים', במוזיאון חיפה לאמנות (2009) שבה הציגה האוצרת תמי כץ-פרימן קונספט מגובש המעלה על נס את מה שנקרא פעם 'מלאכה בנות' ומציג  אותו כתחום אמנות לגיטימי המשוחרר ממגבלות מגדריות.

היצירות שהוצגו בתערוכה זו, שיקפו את כל הפוטנציאל האדיר שהיה טמון ב'מלאכה בנות', שעם הזמן השתחרר מהסטיגמה המגדרית המאובנת  ונפתח לפרשנויות אמנותיות חוצות תרבויות ומגדרים.

* ומה עם נולה שהיתה הטריגר לרשומה זאת? עליה אכתוב באחת הרשומות הקרובות. כדאי לעקוב.


Filed under: אופנה וסגנון חיים Tagged: אדון פפרמן, בי"ס ריאלי, בית בירם, מוזיאון חיפה לאמנות, מלאכה בנות, מלאכה בנים, שנות החמישים, תמי כץ-פרימן

ירקות סרוגים ויונה לבנה

$
0
0

פעם, מזמן, כשעוד הייתי ילדה קטנה, ל'חג השבועות' קראנו בשם 'חג הביכורים'. זה היה חג אהוב וחשוב, בעיקר לילדים. בערב החג, הגיעו כולם לגן הילדים בבגדים לבנים, חיתול על הראש ומעליו זר פרחים. הזר והבגד הלבן היו חשובים מאוד. אבל יותר חשוב מהם היה הטנא. כל ילד רצה שהטנא שלו יהיה הכי שווה והכי מקושט, מפני שאת הטנא מכרו במכירה פומבית מעל במה גבוהה שהוקמה במיוחד לחג. לאחר המסכת על 'מגילת רות' ולאחר שתזמורת חליליות ניגנה את השיר 'סלינו על כתפינו' ואחריו 'ארץ זבת חלב' הגיע החלק הכי חשוב של החגיגה.

ילדה בחג הביכורים מתוך פרויקט "העיר הנגלית לעין"

מישהו עלה על הבמה ודיבר בפאתוס רב על הקשר שבין העם ואדמתו ואז היה מניף את הטנא, שהביא כל ילד, מראה אותו לקהל, מספר מה יש בתוכו ושואל 'מי מוכן לקנות? ובכמה?' כל ילד רצה שהטנא שלו יימכר במחיר הכי גבוה, מפני שאת הכסף תרמו לקרן הקיימת לישראל וזה היה אז הדבר החשוב ביותר בעולם…

אני זוכרת במיוחד פעם אחת. לחג הביכורים קיבלתי מאבי מתנה מיוחדת: יונה לבנה. יונה אמיתית. חלקה ורכה. חמה כשנוגעים בה וכל כך אהובה… הרגשתי מאוד מיוחדת כשמסרתי את הטנא המקושט שלי, עם היונה שכל כך אהבתי, למכירה. עמדתי ליד הנואם, ילדה קטנה בשמלה לבנה וחיכיתי להצעת המחיר הכי גבוהה שיש. האיש הביט אל הטנא, גילה את היונה הקשורה ברגליה בשרוך אדום, פתח את הקשר ובבת אחת היונה המריאה אל השמיים הבהירים. אני הבטתי בתדהמה אל הטנא המרוקן שכבר לא היה שווה הרבה בלי היונה… כל כך רציתי לתרום תרומה מיוחדת…ממש לא הבנתי למה כולם מחאו כפיים כשאני רק מחיתי דמעה…

מאז עברו שנים והסיסמא 'עם עובד בארצו- ברכה למולדתו' שעליה גדלו בני הדור שלי נשמעת היום יותר מעודכנת אם מחליפים את ה'עובד' ב'אובד'… אבל מכיוון שבלוג זה איננו בלוג פוליטי כדאי שאעצור כאן!!!

ובנימה אחרת לגמרי, במיוחד לכבוד החג, הנה כמה דוגמאות של ביכורי פירות וירקות שאינם פרי האדמה, אלא פרי עבודת יד.

מתוך פרויקט מסלול האמריקני בגדים מפירות וירקות

אפשר לסרוג פירות מחוטי צמר ואפשר גם לתפור ירקות מלבד. היום, כשעבודת היד נחשבת ל arts and crafts וזוכה לעדנה- אפשר לנסות בשעות הפנאי לסרוג משהו דומה…

בתיאבון עם ירקות סרוגים!

סניקרס עם חוש הומור משגע , אבל מאבטיח עם גרעינים…

פירות וירקות עשויים לבד כבר ראינו הרבה…אבל חתוכים???

זהירות, לא למאכל! גם זה סרוג!!!

כשחיפשתי חומר על אופנה ופירות באינטרנט מצאתי המון תמונות, אבל כולם על fruits , התופעה היפאנית שהדביקה את העולם. כאן משהו קצת אחר משל אמה בל. מעצבת מקורית בהחלט!!!

אמה-בל בבגד בהשראת פירות

והנה כאמור, התופעה המדוברת fruits חלק ב' ויש גם תשובה שוודית לעניין וכמובן שגם תשובה ישראלית

ספר ההמשך ל 'fruits' שנקרא 'fresh fruits'

ואם עוסקים בזכרונות אז מוכרחים להזכיר את כרמן מירנדה התופעה והפירות שעל ראשה…

כרמן מירנדה כוכבת הקולנוע של שנות ה- 40 – 50 הופיעה תמיד עם פירות על הראש.

תודה רבה למרים ברוק-כהן שהזכירה בתגובתה את צייר הפורטרטים ה'עשויים' מירקות ג'וזפה ארצ'ימבולדו.

והנה יצירה משלו. הוא הקדים את הזרם הסוריאליסטי ב-350 שנה והתגלה מחדש על ידי הסוריאליסט סאלבדור דאלי.

יצירה אופיינית של ארצ'ימבולדו

יצירה אופיינית של ארצ'ימבולדו

ואם תרצו עוד משהו על זכרונות העבר הנה חומר מרתק מפרויקט העיר הנגלית לעין באתר יו-טיוב


Filed under: אופנה וסגנון חיים Tagged: fresh fruits, fruits, חג ביכורים, חג שבועות, יונה לבנה, כרמן מירנדה, לבד, מגילת רות, סריגים, קרן קיימת

אלזה לסקר-שילר לובשת אלמביקה במגדל דוד

$
0
0

אין עוד בעולם עיר כמו ירושלים. פשוט אין. איפה עוד תמצאו חנות של טומי הילפיגר במרחק יריקה מהגיהינום (גיא בן-הינום)? ואיפה עוד תוכלו לשמוע ערבי בגלביה , מתמקח עם יהודי בשטריימל וקפוטה, בשוק של הרובע המוסלמי, וזאת לא תהיה התחלה של בדיחה?

כשאני בירושלים, אינני יכולה להשתחרר מן ההרגשה המוזרה, שהגעתי בטעות לאתר הסרטה שנבנה לצורך אחד הסרטים ההיסטוריים מתקופתו של ססיל ב. דה-מיל. חומה. מצודה. מגדל. אבנים לבנות. שקיעה ורודה. הכול כמו בסרט. אז מה הפלא שיש בעיר הזאת אנשים שחושבים שהם ישו או משה רבנו, על באמת?

אתמול ביליתי יום מקסים במצודת 'מגדל דוד'. מזג אוויר ירושלמי במיטבו. רוח קרירה. עננים חולפים. פה ושם הפציעה שמש. אני, יחד עם קבוצת עיתונאים (למען האמת, בעיקר עיתונאיות) הגענו כדי להתרשם ולסקר את שתי התערוכות החדשות במוזיאון 'מגדל דוד': האחת, תערוכת עיצוב בשם 'חפצ חשוד' שאותה אצר טל גור והשנייה, תערוכת אופנה 'קצה חוט' שאותה אצרה וצילמה תמר קרוון.

מבט לתערוכה באולם הצלבנים

מבט לתערוכה באולם הצלבנים צילום: אילה רז

ברשומה זאת אני רוצה לספר לכם על התערוכה 'קצה חוט' שמוצגת באולם הצלבנים. אתם אולי כבר יודעים שתערוכות אופנה במוזיאון הן בעיני סיבה למסיבה וכאשר לוקחות בהן חלק מעצבות אופנה ישראליות צעירות שרבות מהן היו סטודנטיות שלי בעבר, אז אני ממש חוגגת. אז הנה לכם על הדרך גילוי נאות, ועכשיו ניגש לפרויקט עצמו.

הפרויקט המוצג מפגיש בין נשים מרתקות בתולדות ירושלים לבין מעצבות אופנה ישראליות. כל אחת מעשר המעצבות שהוזמנו להשתתף עיצבה דגם לדמות נשית אחת מההיסטוריה של ירושלים. כל הדגמים שנוצרו מוצגים לצד הדמויות הרלבנטיות ומצולמים על גופן של נשים ישראליות מוכרות, באתרים שונים, ברחבי ירושלים, המקושרים ויזואלית או היסטורית לדמויות הנשים ששימשו כהשראה.

ב=מבט אל העיר העתיקה מבעד לחלון המסורג במגדל דוד. צילום: אילה רז

מבט אל העיר העתיקה מבעד לחלון מסורג במגדל דוד. צילום: אילה רז

אני רוצה להתמקד ברשומה זאת בשלוש יצירות, של שלוש מעצבות, אשר לטעמי, הצליחו במיוחד להיכנס לעורן של הדמויות הירושלמיות המיתולוגיות ולעצב להן בגדים התואמים את אישיותן ויחד עם זה מחברים אותן לכאן ועכשיו.

הדגם של רחל כהן, שעוצב בהשראת חמדה בן-יהודה, הוא מלאכת מחשבת של שימוש מושכל במקור השראה. החומר הטקסטילי שממנו נגזרה השמלה הוא אריג בצבע שמנת שעליו הודפסו בדפוס בולט, בטון על טון, מילים שנלקחו מתוך המילון של אליעזר בן-יהודה. חמדה, הייתה כידוע, אשתו השנייה של אליעזר, והיא סייעה לו בעריכת המילון וגם השלימה את הכרכים החסרים לאחר מותו. השימוש במוטיבים טיפוגרפיים-סריפיים מופיע גם בקישוטי התחרה המופיעים בשולי הצווארון והשרוולים. לא רק הטיפול בחומר הטקסטילי הוא מעולה, גם הצללית והשימוש בצבעי שחור-לבן במערכת בגדי הערב, הם מדוייקים. חמדה בן-יהודה הייתה עורכת מדור האופנה הראשון בעיתון 'השקפה' שהיה הראשון מסוגו בעברית. חמדה התלבשה לפי מיטב האופנה הפריסאית ובגדיה היו קלאסיים ובורגנים. מערכת בגדי הערב שעיצבה כהן, תואמת את הצללית הנשית הפריסאית, של תחילת המאה העשרים ויחד עם זה היא צללית קלאסית מודרנית ועדכנית.

עינת ארליך בדגם של רחל כהן בהשראת חמדה בן-יהודה. ברקע צילומים של אליעזר בן-יהודה

עינת ארליך בדגם של רחל כהן בהשראת חמדה בן-יהודה. ברקע צילומים של אליעזר בן-יהודה. צילום: תמר קרוון

מבט אל הדגם של רחל כהן בחלל התערוכה

מבט אל הדגם של רחל כהן בחלל התערוכה. צילום: אילה רז

תקריב של הטקסטיל המבוסס על מילים ואותיות

תקריב של הטקסטיל המבוסס על מילים ואותיות. צילום: אילה רז

הדגם של הגר הצופה (אלמביקה) בהשראת אלזה לסקר-שילר , מצליח גם הוא להכיל ולשקף את מהותה של הדמות ולתת תשובה מקורית לנושא ההשראה. לסקר-שילר הייתה בת תקופתה של חמדה בן-יהודה. היא הייתה משוררת שנולדה בגרמניה והגיע לארץ-ישראל ערב מלחמת העולם השנייה. בניגוד לחיים הבורגניים הנוחים שניהלה חמדה בן-יהודה, היו חייה של לסקר-שילר רצופי קשיים ובעיות ומצבה הכלכלי היה קשה. היא הייתה נון-קונפורמיסטית וכתבה גם מחזה מחאה נגד המשטר הנאצי. הדגם של אלמביקה מבוסס על הצללית התקופתית שמאופיינת בקו מותן גבוה ובצווארון גדול, בעוד שההדפסים שעל הבגד הם באוריינטציה מזרחית והגזרה נון-שלאנטית ובוהמיינית. הבגד נראה ספק מהודר ספק מהוה ומקור ההשראה מאפשר לאלמביקה ליצור בגד עכשווי השומר על כתב ידה העיצובי ומתאים בהחלט לנושא ההשראה.

הדגם של הגר הצופה (אלמביקה) בהשראת אלזה לסקר-שילר

הדגם של הגר הצופה (אלמביקה) בהשראת אלזה לסקר-שילר. צילום: אילה רז
מבט נוסף אל הדגם של אלמביקה בתערוכה

מבט נוסף אל הדגם של אלמביקה בתערוכה. צילום: אילה רז

צרויה שלו בדגם של הגר הצופה בהשראת חמדה בן-יהודה צילום: תמר קרוון

צרויה שלו בדגם של הגר הצופה בהשראת חמדה בן-יהודה
צילום: תמר קרוון

הדגם של תמר פרימק לוקח אותנו אחורנית בזמן עד סמוך לחורבן בית שני. נושא ההשראה שלו הוא הלני המלכה, שנולדה בממלכה האשורית אבל התגיירה ועלתה עם בנה מונבז השני לירושלים באמצע המאה הראשונה לפני הספירה. הביגוד התקופתי מבוסס על גזרה מינימלית ובגדים נשפכים המונחים ברפיון על הגוף או נכרכים סביבו. פרימק הוסיפה לדגם כותפות (אפולטים) הלקוחים מלבוש החיילים הרומאים, והצללית של הדגם מזכירה לבוש של מטרוניתות רומאיות מאותה תקופה. גם החומר הטקסטילי שממנו נגזר הבגד מתאים מאוד לאריגי הפשתן הטבעיים של התקופה. השימוש ברצועות תחרה מעודנות באיזור החזה ובכותפות, מרכך את הדגם ונותן לו מראה נינוח ועכשווי. ניכר כי פרימק עשתה עבודת מחקר יסודית לפני שניגשה לעיצוב הדגם.

הדגם של תמר פרימק בהשראת הלני המלכה

הדגם של תמר פרימק בהשראת הלני המלכה. צילום: אילה רז

פרט מתוך הדגם בהשראת הלני המלכה

פרט מתוך הדגם בהשראת הלני המלכה. צילום: אילה רז

הדגם של תמר שבמקור נלבש על ידי קרן מור, על רקע הקיר באולם האבירים.

הדגם של תמר שבמקור נלבש על ידי קרן מור, על רקע הקיר באולם האבירים.צילום: אילה רז

התערוכה תהיה מוצגת במגדל דוד החל מה-24 במאי, 2013, ועד אוקטובר, 2013.

אני אתן הרצאה בתערוכה בתאריך 9.8.2013. נושא ההרצאה: אופנה: מבט אחר על תרבות ומגדר.


Filed under: אופנה וסגנון חיים Tagged: אלזה לסקר-שילר, אלמביקה, הגר הצופה, הלני המלכה, חמדה בן-יהודה, טל גור, מוזיאון מגדל דוד. חפץ חשוד, עינת ארליך, צרויה שלו, קצה חוט, קרן מור, רחל כהן, תמר פרימק, תמר קרוון

מגזין משנת 1808 חושף עובדות מטרידות על יחסי גברים-נשים

$
0
0

ליום הולדתי (הלא חשוב כמה) קבלתי במתנה מחברים טובים, עדנה ודוד איתן, ספר עתיק משנת 1808. זה הספר העתיק ביותר בספריה שלי וללא ספק העתיק ביותר שהחזקתי  אי פעם בידי. הכריכה של הספר חומה עם אותיות זהב, והוא כולל  את חוברות יולי- אוקטובר 1808 של המגזין   'Lady's Monthly Museum' . המגזין הנ"ל יצא לאור בלונדון, ע"י 'חברת גברות' ומטרתו הייתה "לענג את אנין הטעם, לעניין את הדעת, לרומם את האופי ולשבח את הראוי"(תרגום חופשי שלי).

לכבוד הספר החשוב הזה, פיניתי מקום של כבוד על המדף הצפוף של ספרי האופנה שלי, ומדי פעם הוצאתי אותו מהארון, אווררתי, דפדפתי, התענגתי על התחושה המוזרה של להחזיק ביד ספר שנכתב בתקופת נפוליאון, וחיכיתי שיהיה לי זמן לקרוא בו בנחת.

הדף הפותח את הכרך

הדף הפותח את הכרך

למען האמת, לקח לי די הרבה זמן להגיע לרגע המאושר הזה, ובשבוע שעבר, סוף סוף התפניתי מכל המשימות והתחלתי לקרוא, בהנאה רבה, את החוברות האותנטיות האלה.

החוברות אמנם מיועדות לגבירות מהמעמד העליון אבל נכתבו בעיקר ע"י גברים ולכן משקפים את תפיסת עולמם השוביניסטית להחריד שעליה אכתוב באחד הפוסטים הבאים. האנגלית ארכאית ומכריחה אותי לבדוק בגוגל הרבה מילים וביטויים שכבר לא משתמשים בהם היום. אילוסטרציות בודדות מפוזרות בין הדפים המצהיבים ובהן מופיעים דיוקנאות של הסלב'ס התקופתיים ובכל גיליון מופיע איור אופנה אחד המתאר את 'הצעקה האחרונה' באופנת לונדון. בין המדורים הרציניים מופיעות גם כמה בדיחות קרש (אנקדוטות) שכנראה הצחיקו את הגבירות לפני מאתיים שנה.

דיוקנה של גב' סמיט, שהיא שחקנית ידועה בתיאטרון

דיוקנה של גב' סמיט, שהיא שחקנית ידועה בתיאטרון

כל חוברת פותחת בכתבה על אחת מהסלב'ס התקופתיות, שדיוקנה המצויר מופיע בשחור-לבן (זה היה  טרום עידן המצלמה). הכתבה מחמיאה ומהללת את תכונותיה של הנ"ל, שהייתה בדרך כלל שחקנית, זמרת, סופרת, או אשת חברה. מעניין לציין שהמילה celebrated מופיעה כבר אז לתיאור של סלב, או סלב'ית.

באופן חריג, בגיליון ספטמבר, מופיע גם גבר אחד, מיסטר יאנג, שהיה בן של מנתח ידוע (רק תדמיינו את האפשרות להתנתח   ללא הרדמה, ללא משככי כאבים וללא אנטיביוטיקה). מר יאנג אמנם למד להיות מנתח כמו אביו, אבל נטש את המקצוע המשפחתי לטובת קריירה של  שחקן והגיע להישגים בתיאטרון Haymarket" בתפקיד המלט.

בהמשך מופיע מדור בשם ' The busy body' שהוא בעצם מדור רכילות. חיפוש בגוגל אחר פירושו של המושג הזה, העלה שזה כינוי למישהי  שתוקעת את אפה בעניינים לא לה, או בקיצור רכלנית.

דף האופנה במגזין יולי, 1808

דף האופנה במגזין יולי, 1808

בגיליון יולי, 1808, מופיעות כתבות על הנושאים שמעניינים אותנו גם כיום: איך תוכלי לדעת אם את יפה, מה עושה לך הדאגה ואיך להשתחרר ממנה, איך לא לפנק ילדים (לגמרי לא מה שאתם חושבים), ובין לבין גם כמה הגיגים על גורלו המר של הרווק, שנפל בחלקו האסון הנורא להישאר בגפו: "אפילו צליל המילה רווק/ה מצלצל באוזני כמו בכי של ינשוף, הוא פוצע את לבי וממלא אותי עצב… המחשבה על מישהו שאין בת זוג לצדו שתנחם אותו, או תרכך את כאבו ותישא מעט ממשא יגונו…"(העברית המליצית שלי בהתאמה לאנגלית התקופתית)

עוד מופיעה בחוברת יולי ידיעה על כנס נשים ברוסיה (שהתמיה אותי מאוד), כתבה על המנהגים החדשים שהתאקלמו בחברה, שעליהם נמתחת כמובן ביקורת חמורה. יש גם מדור בשם 'The Literary Spy' הכולל ביקורות על ספרים חדשים עם ציטוטים נבחרים ותקציר מפורט, ביקורת תיאטרון, סיפור קצר וקטע ממחזה. בכל חוברת יש  איור אופנה צבעוני אחד בלבד, בצבעי מים, המתאר את האופנה האחרונה מלונדון. וזהו. אין פרסומות. אין קידום מוצרים. אין כתבות סטיילינג, ובכל זאת משתרעת כל חוברת על 56 עמודים צפופים.

הקריאה בכרך הנדיר מרתקת ומגלה תובנות מטרידות על יחסי גברים-נשים לפני מאתיים שנה, על מקומם של הילדים בתחתית סולם העדיפות המשפחתי, על החוב הגדול שחבה כל אישה לבעלה רק בשל העובדה שהוא בחר להינשא לה, ועל מנהגי אכילה, שתיה ואירוח טרום עידן הקולנוע, הטלוויזיה והמצלמה, כאשר אירוח והתארחות היו האופציה היחידה לבילוי חברתי.

ולסיום הנה תרגום של בדיחה ממגזין יולי, 1808:  איש זקן אחד עונה לחבריו שמציעים לו להתחתן:

"אני לא אוהב נשים זקנות", הוא אומר.

"בסדר", אומרים החברים, "אז תתחתן עם צעירה",

"בלתי אפשרי", עונה הזקן, "היא לא תרצה איש זקן בגילי…."

אמרתי לכם שזה אולי הצחיק מישהו לפני מאתיים שנה- נכון?


Filed under: אופנה וסגנון חיים Tagged: Lady's Monthly Museum, אופנת 1808, יחסי נשים-גברים, מיס סמיט, מר יאנג, נפוליאון, סלבס, ספר עתיק, עדנה ודוד איתן, פינוק ילדים

מה הקשר שבין תכשיטים לזכויות נשים?

$
0
0

אני שמחה לארח בבלוג שלי את איריס חריש. איריס היא עורכת דין בעלת תואר ראשון בהצטיינות בפסיכולוגיה. אמא לדנה, עידן ושירה ונשואה לליאור, שהוא גם שותפה העסקי. איריס מצאה חיבור בין תחומי הענין השונים שלה באמצעות תכשיטים עתיקים. היא מייבאת בעיקר תכשיטים ג'ורג'יאנים וויקטוראנים ומוכרת אותם אצלה בבוטיק בפגישה על כוס קפה בצירוף הסברים הסטוריים וחברתיים.

תודות לאיריס על הרשומה המעניינת התורמת  להבנת החברה באנגליה במחצית השניה של המאה ה-19.

 לאתר התכשיטים של איריס

כמי שמתמחה בשנים האחרונות בתכשיטים עתיקים, למדתי שניתן ללמוד רבות על תהליכים חברתיים, התנהגות חברתית  ובפרט על זכויות האישה, דווקא מטרנדים אופנתיים, ובמקרה שלי – טרנדים בענף התכשיטים העתיקים.

 קחו לדוגמא את התקופה הויקטוריאנית. זו נמשכה מ 1837- 1901 – הזמן בו המלכה ויקטוריה שלטה באנגליה, או ליתר דיוק בממלכה המאוחדת.  כמו בזמננו, גם אז הכתיבו ה"סלבס" את הטרנדים החברתיים, והמלכה ויקטוריה הייתה מכתיבת הטרנדים המרכזית. טרנדים אלו התבטאו בכל תחומי החיים, ובמיוחד באופנת הלבוש, התכשיטים, ותרבות הפנאי.

עגילי זהב ויקטוריאנים עם קורל סמל הבריאות

עגילי זהב ויקטוריאנים עם קורל סמל הבריאות

התכשיטים והאופנה הושפעו ועוצבו על בסיס תמורות חברתיות. בתקופה זו הלכו והשתפרו אמצעי התעשייה והמלאכה. העניים עבדו יותר, ומעמד הביניים הגדל והולך, הביא לדרישה מוגברת לתכשיטים. מעמד זה החל לרצות ליהנות ממנעמי הזהב ואבני החן. ההיתר שניתן בממלכה המאוחדת לייצור זהב באיכות מופחתת של  9 k בשנת 1854, תרם לכך שהחלו להופיע בתקופה זו תכשיטי זהב פחות יקרים בייצור המוני .

צמיד עם סוגר ויקטוריאני עם אבני אגט סקוטיות

צמיד עם סוגר ויקטוריאני עם אבני אגט סקוטיות

ניתן לחלק את הסגנון בתקופה הויקטוריאנית ל 3 תקופות שיש ביניהן השפעה הדדית:

התקופה הרומנטית 1837-1860

התקופה המפוארת 1860-1885

התקופה הא-אסתטית או המאוחרת 1885-1901

תליון כוכב זהב עם פניני ים: מסמל את האור בקצה המנהרה

תליון כוכב זהב עם פניני ים: מסמל את האור בקצה המנהרה

 התקופה הרומנטית –  1837-1860

 תקופה זו היא המשך ישיר לתקופה הג'ורג'יאנית בה היתה חשיבות רבה לסימבוליות של רגשות בתכשיטים. תכשיטים לא היו רק דבר יפה, הם גם סימלו משהו רומנטי ומסתורי, מסר אינטימי בין נאהבים, שי להוכחת ידידות וחברות, חגיגת אירוסין, זיכרון של נפטר אהוב. כך הופך התכשיט מפריט אופנתי למשהו בעל משמעות רבה יותר.

 בתקופה זו נכנסו לענף התכשיטים מוטיבים, כמו חיצים שסימלו תקווה, צלבים שסימלו אמונה, שיער שזור של אהוב רחוק, או סמלי אבלות. התכשיטים שימשו להבעת רגשות בצורה אינטימית ומוסווית. נחשים למשל, היו שיא האופנה בתקופה זו כסמל של אהבה נצחית. סמל זה נוצר לאחר שויקטוריה התחתנה עם אלברט, והוצגה טבעת האירוסין שלה שכללה נחש עם אמרלד משובץ בראשו (אבן הלידה שלה). נחש זה סימל אהבה אינסופית ותמידית והנחש הפך לטרנד אופנתי מרכזי.

תליון לב עם פנינים ןטורקיזים

תליון לב עם פנינים ןטורקיזים

 התקופה המפוארת –  1860-1885

תקופה זאת מאופיינת בתכשיטים ששואלים אלמנטים מסגנונות שמקורם בזמנים קדומים יותר. החייאה של הסגנון האטרוסקי לאור גילוי העיר פומפיי שבאיטליה, החייאה של הסגנון המצרי עקב גילוי הקבר של תות אנך אמון, ואלמנטים גוטיים, סלטיים וסקוטים, עקב חיבתה של המלכה ויקטוריה לכל הקשור לסקוטלנד. בעצם כל מה שהוא מסתורי, מרוחק ונותן הרגשה של רומנטיות וסודיות היה מאד נחשק. לאור השמועות על קשר רומנטי הבין המלכה ויקטוריה לבין ג'ון בראון, המשרת הסקוטי שלה, לאחר מות בעלה, נעשו אפנתיים מאד תכשיטים עם אבני אגט סקוטיות בתקופה זאת.

המוות הבלתי צפוי של אלברט ב 1861 גרם לאבל בכל שדרות העם כהזדהות עם ויקטוריה. הדבר השתקף בתכשיטים ששולבו בהם אמייל שחור, ג'ט (פחם), ואבן אוניקס שחורה. ויקטוריה הכתיבה את האפנה גם באבלה.

עגילים ויקטוריאנים 18 k מתאימים לסוף תקופה

עגילים ויקטוריאנים 18 k מתאימים לסוף תקופה

התקופה האחרונה או הא-אסתטית -    1885-1901

שני העשירונים האחרונים של המאה ה-19, הם התקופה הא-אסתטית. בתקופה זו היה מגוון של סגנונות חדשים, שנתן ביטוי לריאקציה להתפתחות התעשייה והמכונות, והטיף לחזרה לטבע. סגנון הארט-נובו (האמנות החדשה) שאיפיין תקופה זו,  השפיע על האדריכלות, העיצוב וחפצי החן ותנועת הארטס אנד קרפטס, שהובלה על ידי האומן והסופר ויליאם מוריס, קבלה ביטוי שונה בארצות שונות כמו למשל סגנון היוגנסטייל בגרמניה. בתקופה זו היתה תשוקה לחזרה לטבע, לגנים ולצמחים והדבר השתקף גם בתכשיטים המעוטרים באלמנטים מעולם הצומח והחי.

טבעת ויקטוריאנית חתומה עם אמטיסט ופנינים

טבעת ויקטוריאנית חתומה עם אמטיסט ופנינים

תליון ויקטוראני עם מסגרת זהב

תליון ויקטוראני עם מסגרת זהב

 גם בזכויות הנשים חלו תמורות שהתבטאו בטרנדים שהופיעו בתכשיטים. נשים היו יותר חופשיות. הן הלכו ללמוד בקולג', עסקו בספורט ובפעילויות פנאי, ואימצו לעצמן אופנה שבה יכלו להיראות חופשיות, מתקדמות ומודרניות יותר. בתקופה זו החלו הנשים להילחם על זכות בחירה וניתן להן הכינוי סופראג'יסטיות suffragettes . אמנם כבר משנת 1860 נוצרו קבוצות נשים לא מילטנטיות שנלחמו על זכות הבחירה אך הן לא השיגו כלום ולכן נוסד הארגון המיליטנטי לשיווי זכויות ב 1903. צבעיו היו סגול לבן ירוק.  רק בשנת 1918 קיבלו הנשים באנגליה את הזכות להצביע. בתקופה זו השים החלו להתחרות בגברים על משרות כגון, הוראה, פיקוח, פקידות. בנישואין השתפר המצב כשעבר החוק לשוויון הרכוש בין הגבר לאישה ב- 1870. פתאום היה לנשים כסף משלהן וניתנה להן החירות לקנות תכשיטים בשביל עצמן.

תליון ויקטוריאני עם קמאו על אבן קורל

תליון ויקטוריאני עם קמאו על אבן קורל

 דווקא בתקופה זו הנשים ענדו פחות תכשיטים,  מכיוון שהן  עבדו יותר, ובילו פחות בנשפים. התכשיטים היו יותר קטנים ועדינים. המודרניזציה חדרה גם לתחומי העיצוב והתחילו להשתמש בחומרים לא יקרים כמו כסף במקום זהב, כי מה שחשוב היה יופיו של התכשיט ולא ערכו הכספי. נציג בולט של תנועת הארט–נובו שצמחה באותה תקופה, היה רנה לליק בצרפת, שהיה פורץ דרך בתיאורי דיוקן נשי עם שיער מסוגנן בעבודותיו. הוא השתמש בצבעים עדינים של אבני חן, בצורות קמורות ומפותלות ובפרחים, וזכה לפופולריות רבה  באנגליה, שם ראו בו אמן מחדש ומוביל.

תליון זהב וכסף עם יהלומים בליטוש עתיק

תליון זהב וכסף עם יהלומים בליטוש עתיק

 תקופה זו החזירה את הרומנטיזציה ואת עבודת היד כריאקציה למיכון ולתיעוש. התכשיטים הפכו ליותר קטנים ועדינים. השתמשו בהם במוטיבים של גרמי שמיים, אשכולות פרחים, חרקים, ותנועות מעגליות של הטבע. בתקופה זו אנשי התרבות הובילו את האופנה בתכשיטים והציבור נטה לחקותם ולקנות את מה שהם ענדו. שרה ברנרד למשל, בתפקיד קליאופטרה, ענדה שרשרת כסף וטורקיזים עם מוטיבים מצריים, ובעקבותיה נהר הציבור ורכש תכשיטים בסגנון הזה.

 דוגמאות אלה מצביעות עלו השינויים בתקופה הויקטוריאנית שמצאו ביטוי באופנה ובתרבות. מי שמתעניין בתהליכים חברתיים והיסטוריים יכול ללמוד הרבה רק מעיון ולימוד של הטרנדים האופנתיים שאפיינו כל תקופה.

 מכאן הייחוד שיש לתכשיטים עתיקים, ספרים ישנים, ריהוט עתיק וכדומה. מעבר ליופי ולהנאה שבשימוש בהם, וגם מעבר לערכם  המסחרי, הם פותחים בפנינו חלון להבנת חיי היום יום של בני אדם שהיו ממש כמונו, למרות שחיו לפני יותר ממאה שנה..

על טרנד נוסף מתקופת ויקטוריה תוכלו לקרוא בפוסט שהופיע בבלוג של אילה רז


Filed under: אופנה וסגנון חיים Tagged: איריס חריש, המלכה ויקטוריה, התקופה הא-אסתטית, התקופה המפוארת, התקופה הרומנטית, לב, סופרג'יסטיות, שווי זכויות לנשים, תכשיט ג'ורג'יאני, תכשיט ויקטוריאני, תכשיטים עתיקים

טעם השוקולד וטביעת כף רגלי ביקום

$
0
0

אני אוהבת שוקולד. לא כל שוקולד, רק שוקולד נואר. 70% קקאו ומעלה. פעם אהבתי שוקולד חלב. אבל לפני כמה שנים בפריס, יצא לי לטעום שוקולד נואר. ומאז אני והוא ביחד. כל הזמן. גם בדיאטה אני מרשה לעצמי קובייה אחת  ביום. המחקר מראה ששוקולד טוב ללב, ואפילו אם המחקר הזה ממומן ע"י יצרני שוקולד, לי לא אכפת. אני קונה. לא את המחקר. את השוקולד.

בשבוע שעבר היה בסופר שלנו מבצע 2 חפיסות שוקולד שוויצרי 72% קקאו ב-10 ₪.  כמובן שקניתי. איך לא? כשחפיסת השוקולד הראשונה הגיעה אל סופה המר והתכוונתי לזרוק את העטיפה לזבל, גיליתי שמשהו מודפס על העטיפה מבפנים. הדפוס היה מטושטש ובאותיות קטנות, אבל ציור כף רגל  על חפיסת שוקולד נראה לי מסקרן עד כדי כך שהדלקתי את האור והרכבתי משקפיים. והנה מה שהיה כתוב:

שימו לב למדבקה מצד ימין למטה. תו תקן למפחית פחמן אקולוגי

שימו לב למדבקה מצד ימין למטה. תו תקן למפחית פחמן אקולוגי

חישוב כמות הפחמן האקולוגי בטביעת כף הרגל של חפיסת השוקולד הוא 172 גרם. חישוב זה כולל את כל שלבי הייצור החל מאיסוף חומרי  הגלם והובלתם למפעל, העברת התוצרת המוגמרת לחנויות, אחסון על המדף ואפילו  הסעת המוצר לבית הלקוח.

טביעת הרגל הפחמנית של השוקולד.

טביעת הרגל הפחמנית של השוקולד.

כדי שתבינו מה זה אומר, יש על העטיפה מספר השוואות. למשל, 1 ק"מ של נסיעה במכונית היא שווה ערך ל- 150-200 גר' פחמן אקולוגי (תלוי בנפח המנוע ובסיווג רמת הזיהום של הרכב)

יש על העטיפה גם התחייבות של היצרן להפחית את הפחמן האקולוגי שהוא מייצר ב-80% עד שנת 2013.

ולכן היצרן קבל אישור להטביע תו תקן על גבי העטיפה שעליו מודפס "מוצר ניטראלי מבחינת פחמן".

כמובן שזה הביא אותי לבדוק מהי טביעת הרגל הפחמנית שלי ביקום ומה שגיליתי היה ממש מבהיל. אם אני אמשיך להתנהל באופן שבו אני מתנהלת היום מבחינת בזבוז אנרגיה – כדור הארץ שלנו לא יעמוד בזה. ממש לא.

סיכום טביעת הרגל הפחמנית שלי. ממש לא נעים.

סיכום טביעת הרגל הפחמנית שלי. ממש לא נעים.

רוצים לבדוק מה מצבכם? הנה השאלון. כתבו לי מה התוצאה. שלי התוצאה היא 3.21. וזה מאוד גרוע. הנה כמה מהגורמים  שמעלים מאוד את רמת טביעת הרגל האקולוגית :  קניית בגדים חדשים, הפעלת מזגנים בבית וברכב, שימוש ברכב פרטי, מגורים בבית מרווח ובקיצור כל מנעמי החיים.

זה ממש מבאס אותי לחשוב שאחרי שסוף סוף הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה (לא ממש נחלה. סתם בית דו-משפחתי בכפר-סבא) אני עוכרת בזה את שלוות כדור הארץ.   וזה שאני לא לבד לא הופך את הייאוש ליותר נוח.

והנה חומר קריאה  שיעזור לכם לעזור לסביבה. יש לנו רק כדור אחד, אתם יודעים. ואם יש לכם עצות ידידותיות בשבילי איך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה אני אשמח מאוד…

וכך מתחילים להפחית את כמות הפחמן בטביעת כף  הרגל...

וכך מתחילים להפחית את כמות הפחמן בטביעת כף הרגל…

וזה מה שיקרה לנו- אם לא נפחית...

וזה מה שיקרה לנו- אם לא נפחית…

חומר לקריאה נוספת

והנה תרומתי הצנועה להפחתת הפחמן האקולוגי, הצעה שקל ליישם: לא לזרוק בגדים. אפשר לשנות אותם וללבוש ואפשר לעשות מהם עוד כמה דברים. כמו למשל, יצירות האמנות של הצלמת המוכשרת בלה בורסודי. הנה כאן למטה,  שתי דוגמאות:

יצירה של בלה בורסודי מבגדים ישנים

יצירה של בלה בורסודי מבגדים ישנים

ועוד יצירה של בלה בורסודי.

ועוד יצירה של בלה בורסודי.

ואיך אפשר לכתוב על בגדים משומשים מבלי להזכיר את היצירות הטקסטיליות המופלאות של גלי כנעני המוצגות עכשיו במוזיאון תל-אביב לאמנות, שכולן נוצרו מבגדים ישנים.  גלי היא זוכת פרס אנדי ועליה אכתוב באחד הפוסטים הבאים. ובינתיים קבלו כאפטייזר, צילום של אחת העבודות המוצגות במוזיאון:

גלי כנעני

והנה רשומה שהופיעה בבלוג שלי על בגדים ישנים באמנות שיש לה קשר לפוסט זה.


Filed under: אופנה וסגנון חיים Tagged: אנרגיה, אקולוגיה, בזבוז, בלה בורסודי, גלי כנעני, טביעת כף רגל פחמנית, פרס אנדי, שוקולד נואר

אמא

$
0
0

ארבעה ילדים בלבד זכו לקרוא לה  'אמא': שני אחי, אחותי ואני.

אני זוכרת ילדות של קיץ נצחי בטבריה בין האפור של ההר לבין הכחול של הכנרת. היינו יורדים עם אמא ברגל  מקריית שמואל לרחוץ במים הצלולים שבחוף הכנסייה הפרוטסטנטית, פטורים מתשלום דמי כניסה, שלא היו בהישג ידנו. בחופש הגדול, הצרוב משמש, התרוצצנו יחפים על האדמה הבוערת, כשאנחנו רצים במהירות משלולית צל אחת לשנייה, מצננים לרגע את כפות הרגליים הבוערות  ומדלגים שוב בקפיצות חרגול בין האבנים והקוצים, עד שהגענו הביתה. שם היינו מתיזים מים זה על זה מצינור הגומי השחור שבגינה, שופכים דלי מים על רצפת הטראצו המנוקדת פתיתי פלפל שחור, וכשהרצפה הייתה עדיין לחה וצוננת היינו נצמדים אליה בשכיבה פשוטת אברים וסופגים את הקרירות הנעימה לתוך הגוף.

בערבי קיץ היינו יוצאים עם ילדי השכונה אל השדות הצהובים ומשחקים במחבואים, תופסת או עמודו, עד שהחושך ירד וקולות האמהות המבקשות מילדיהן לחזור הביתה החלו מנסרים במרחב המאפיל. "כן, אמא, אני כבר בא!" היו עונים כל הילדים בבליל קולות ילדותי בלתי ניתן להפרדה, ולא הייתה אף אמא אחת בשכונה שלא זיהתה בבירור את קולו האחד והיחיד של הילד שלה בתוך המכלול הצווחני.

אבא שלי היה בנשמתו ילד וסבל מדיכאון רוב חייו הבוגרים ומי שהחזיק את כל הבית על כתפיו הייתה אמא. אני זוכרת אותה פותחת סתימות בכיור, מסיידת קירות, צובעת את מעקה המרפסת, עולה על סולם להחליף נורה שרופה, או אוחזת מברג לחזק כיסא רעוע.  אני לא זוכרת אותה חולה, או סתם שוכבת במיטה. תמיד כשהתעוררתי בבוקר היא כבר הייתה ערה וכשהלכתי לישון היא עדיין הייתה עסוקה. כשסיימה את הניקיון והתחזוקה, את הבישול והכביסה, הייתה נוטלת שתי מסרגות וכדור צמר ולאט לאט צמחה בין שתי ידיה יריעת צמר סרוגה שהפכה לסוודר חורפי לאחד מהילדים. לפעמים תיקנה לנו גרביים כשהיא מלבישה את הגרב הקרועה על נורת חשמל שרופה ומכסה בחוטי שתי וערב את החור שנפער בה.

אמא בת 83 עם שני הנינים הראשונים שלה: אור ונטע

אמא בת 83 עם שני הנינים הראשונים שלה: אור ונטע

בחורף היינו מצטופפים, שני אחי, אחותי ואני יחד עם אמא ואבא, בחדר קטן אחד, ושני החדרים הגדולים הושכרו למתרחצים (כך קראו אז לאנשים  שבאו לחמי טבריה להתרפא). משכורתו הצנועה של אבא שהיה פקיד בבנק אפ"ק (אנגלו פלסטיין קומפני) לא הספיקה  כדי לתמוך באמו האלמנה ולפרנס ברווחה את משפחתו, ודמי השכירות ששילמו המתרחצים, השלימו את החסר. היה לנו בית קטן, מוקף גינה ובה שלושה עצי תאנה ששפעו בקיץ פרי מתוק ועסיסי, שני עצי קלמנטינה שפירותיהם הדיפו ריח בושם חומצי חזק כאשר נעצתי בהם ציפורניים, ועץ שסק אחד, שלבש באביב שקיות נייר חומות קטנות עד שהבשילו הפירות הראשונים לקטיף. היו לנו גם כמה גפנים שניטעו מסביב למבנה עץ ארעי, שרוב הקיץ זמזמו סביבן דבורים חרוצות שאיימו בעקיצה, כשהפרעתי להן, בידי הקטנות, כשרציתי לקטוף אשכול ענבים.

רוב הדברים המכריעים בחיי התרחשו בקיץ.

בקיץ 1955 עזבה משפחתי  את טבריה ועברה לחיפה, כדי לאפשר לילדים ללמוד בבתי ספר טובים. אותי רשמו לבית הספר הריאלי, מעוז הבורגנות החיפאית, והייתי צריכה לגשר  בין הרמה הנמוכה בבית הספר שממנו באתי לבין בית הספר הריאלי בעל הרמה הגבוהה ביותר. כסף למורים פרטיים לא היה לנו, ובסיום השליש הראשון התמצו הישגיי הלימודיים בהערה חד משמעית:  "אם לא תשפר את ציוניה- לא תוכל לעלות לכתה הששית". כל הפרסים על הצטיינות בלימודים שקבלתי בטבריה, לא הצליחו לפצות אותי על תחושת הכישלון הצורבת ההיא. ולמרות שבסוף אותה שנה, השתפרו ציוני ועליתי לכתה הששית, הטעם המר של הכישלון הראשון ההוא המשיך לדרבן אותי להצלחה לאורך כל חיי.

בקיץ 1961 נישאתי לאיש שאהבתי ועזבתי את בית ההורים.

בקיץ 1965 נולדה בתי הבכורה, שרון.

בקיץ 1967 נפל אחי, עודד, בפריצה לעיר העתיקה, במלחמת ששת הימים.

ומאז נשארו בעולם רק שלושה ילדים שהמשיכו לקרוא לה 'אמא' וחסרונו של הילד הרביעי שגם הוא קרא לה פעם כך, נשאר כמו פצע פתוח שאינו נרפא לעולם.

אבא שלי נפטר ביום הזיכרון, בשנת 1882, בעיצומו של טקס האזכרה לאחי עודד. זה לא היה בקיץ. זה היה באביב. שנה אחר כך, כשעלינו אל קברו של אבא, עמד שם עץ הרדוף פורח שאף אחד לא נטע. מישהו באזכרה אמר שהרדוף פתאומי פורח על קברי צדיקים. גם העובדה הפשוטה שיום פטירתו של אבא חל ביום אבל לאומי מעוררת בי לפעמים מחשבה שנייה.

בקיץ 1988 עבר עודד, בני, מביתנו ברמת השרון לחיפה ללמוד בטכניון. הוא התגורר אצל אמא ארבע שנים, בהן למד להכיר ולהעריך אותה וגם לאהוב אותה מאוד.

בקיץ 1996, במלאת לאמא 80 שנה היא החליטה לעבור  לדיור מוגן כדי לא להיות עלינו לטורח. כשפיניתי את ביתה וארזתי את התכולה בארגזים, גיליתי בין המסמכים ששמרה, תעודות הוקרה והערכה על התנדבותה לגופים שונים שהבולט ביניהם היה  'יד לבנים'.

במקום המגורים החדש שלה התאקלמה במהירות, הכירה חברות חדשות וזכתה להערכה רבה. בזכות אופייה וחכמתה היא הפכה תוך זמן קצר ליקירת הבית. "את לא יודעת איזו אמא מיוחדת יש לך" אמרו לי החברות החדשות של אמא ב'דור כרמל' בכל פעם שבאתי לבקר אותה שם.

בקיץ 1998 אמא כבר הייתה זקוקה לעזרה בתפקודה הפיזי ומאבל הגיעה כדי לטפל בה. מאבל, כמו רוב הפיליפיניות שאני מכירה, קראה לה 'אמא' מהיום הראשון. היא הסבירה שזה בא מתוך יחס של כבוד לאשה המבוגרת.  בהתחלה זה קצת צרם, אבל עם הזמן זה נשמע לגמרי טבעי. הייתה לשתיהן בדיחה פרטית שבהתחלה הצחיקה את כולם ועם חלוף השנים  קיבלה מימד עצוב "כשאמא תיסע לחוף  הכרמל (בית העלמין הישן)- מאבל תיסע לפיליפינים".

על אף שאמא איבדה בהדרגה את יכולותיה הפיזיות נשאר מוחה צלול וחריף כמעט עד סוף חייה, ובשיחות הטלפון  שניהלנו על בסיס קבוע, המשיכה להביע דעות נחרצות על פוליטיקה ויחסי יהודים-ערבים ולשבץ בדבריה הרבה פתגמים עממיים בערבית מדוברת וסיפורים נוסטלגיים על טבריה.

מאבל טיפלה באמא 15 שנה במסירות ובהתמדה והמשיכה לדאוג לה עד יומה האחרון. היא גם הייתה זאת שהייתה אתה ברגעי ההכרה האחרונים שלה. אולי צחוק הגורל הוא, שבפעם האחרונה שאמי שמעה את המילה 'אמא', הייתה זאת דווקא מאבל שקראה לה כך.

בקיץ 2013 נפטרה אמא בגיל 97 שנה. היא ליוותה אותי כל חיי מלידתי  ועד היותי סבתא לנכדים. עכשיו, אין לי יותר  למי לקרוא 'אמא'.  נשארו לי הרבה זיכרונות שאני צריכה לעבד, וכאב שאני צריכה להכיל. הכאב הזה איננו מכה בחוזקה. הוא מופיע בגלים קטנים. אקראיים. לפעמים בנגיעות מוכרות. לפעמים בצביטות לא צפויות. לפעמים בליווי ריח או צליל  ולפעמים עם תמונה מטושטשת או חדה. אין זה כאב עז שמשבש את השגרה היומית, אלא כאב עמום שהתמקם בשקט במקום העמוק והנסתר שהיה שמור עד עכשיו רק לאחי המת.

עכשיו אני מבינה כי כל סוף הוא גם התחלה. התחלה של  שחרור  זיכרונות מודחקים. התחלה של הבנת היחסים הסבוכים שבין אם לבת  והתחלה של  ההכרה הבלתי מעורערת, שאין עוד דור שחוצץ ביני לבין המוות, ואני עוברת מעכשיו לשורה הקדמית.


Filed under: אופנה וסגנון חיים Tagged: אבא, דיור מוגן, זכרונות, טבריה, ילדות, כנרת

אם יש אלוהים

$
0
0

אני לא בן אדם מאמין. אני לא הולכת לבית כנסת. לא שומרת שבת ואפילו לא צמה ביום כיפור. אבל לפעמים אני עדה למשהו שגורם לי לחשוב מחדש על דרך ההתנהלות של העולם ועל אפשרות קיומם של מלאכים, עם או בלי כנפיים, שמגיעים משום מקום כדי לעזור לנו בדיוק ברגע שבו איבדנו תקווה.

הנה המקרה שקרה לנו לפני עשרה ימים, בתחנת הרכבת "גאר דה לסט" (gare de l'est ) בפריס. אני נשבעת שכל מילה אמת. אין אף בדל של הגזמה. כך התרחש האירוע דקה אחר דקה.

צירוף המקרים המוזר, שנע במהירות בין ייאוש לבין תקווה ולהיפך, ובמיוחד הסוף הבלתי צפוי, שסיכוייו להתרחש היו כה קלושים, הביאו אותי לחשוב מחדש על המקריות השולטת בחיינו, שאין לנו שום שליטה עליה. ממש כמו במשחק 'סולמות ונחשים' שבו פעם אתה נופל למטה ופעם אתה קופץ למעלה. לא אתה מחליט מה יהיה המהלך הבא שלך. הקובייה היא הקובעת את גורלך. איינשטיין אמנם טען באזני ידידו נילס בוהר ש"אלוהים לא משחק בקוביה", אבל ידידו ענה לו בבטחון "שלא יגיד לאלוהים מה לעשות".  את השאלה על קיומו של אלוהים אני משאירה פתוחה, ועוברת לעובדות הטריוויאליות:

בתאריך 30 ביוני תכננתי לנסוע לפריס עם בן זוגי, לשהות בה 4 לילות ומשם לקחת את הרכבת המהירה הTGV- ללוקסמבורג, ב-4 ביולי בשעה 13:40, כדי להשתתף שם בארוחה חגיגית לבת המצווה של נכדתנו, יעל.

בתאריך 24 ביוני נפטרה אמי היקרה ז"ל, ועמדתי בפני דילמה קשה: לקחת את הזמן הנחוץ לי כדי לעבד ולהכיל את האבל ולוותר על הנסיעה לחו"ל, או לנסוע על אף הקושי, כדי לא לקלקל ליעל את השמחה.

אחרי הרבה התלבטויות החלטתי לנסוע, ללון בפריס לילה אחד, ולהגיע משם ברכבת המהירה הTGV ללוקסמבורג , כדי לקחת חלק באירוע החגיגי.

ב-3 ביולי טסנו, בן זוגי ואני, מנתב"ג לפריס, מצוידים בכרטיסים עבור הרכבת המהירה שאותם הזמנו מראש באינטרנט, הדפסנו, ושמרנו.

ב-4 ביולי, אחרי לינת לילה אחד במונפרנס, הזמנו מונית שתצא בשעה 12:45 מהמלון בפריס לתחנת הרכבת גאר דה לסט.

וכאן מתחילה השתלשלות העניינים המוזרה:

12:40- המונית מגיעה למלון שלנו, 5 דקות מוקדם מהצפוי ואנחנו נוסעים לכוון גאר דה לסט.

13:15- אנחנו מגיעים לתחנת הרכבת ויורדים עם המזוודות.

13:16- בכניסה לתחנה אני מראה לנציגת הTGV את ההזמנה המודפסת ושואלת אותה מאיזה רציף אנחנו לוקחים את הרכבת ללוקסמבורג ואז אני שומעת בפעם הראשונה כי עלי להמיר את ההזמנה המודפסת שבידי לכרטיסים במשרדי הרכבת, בקצה השני של התחנה.

13:18- אנחנו מגיעים למשרדי הרכבת  ומוצאים שם תור מתפתל שבו ממתינים כ-30 איש לפחות.

13:20- לאחר עמידה של כשתי דקות בתור, מתברר לנו מעל לכל ספק, כי בקצב התקדמות התור ייקח לנו לפחות 40 דקות לקבל את הכרטיסים, בעוד שהרכבת שלנו יוצאת מהתחנה בעוד 15 דקות.  אני יוצאת מהמשרד נסערת ועצבנית ומחפשת פתרון אפשרי.

13:21- אני פונה לנציג של הTGV ושואלת מה לעשות והוא מסביר לי כי ניתן להמיר את האישורים שבידי לכרטיסים גם באמצעות המכונות הצהובות.

13:22- אני מוצאת בקרבת מקום שתי מכונות צהובות וליד שניהם עומדים אנשים עצבניים כמוני.

13:23- אני מבקשת עזרה מהאיש שנמצא מול המכונה בצד ימין. הוא עונה לי בכעס, שגם הוא לא מצליח להוציא את הכרטיסים מהמכונה והרכבת שלו עוד מעט יוצאת.

13:24- אני מבקשת עזרה מהאיש מול המכונה בצד שמאל. הוא עונה לי בצרפתית במבטא ערבי כבד שקשה לי להבין, אבל המילה merde שבה הוא משתמש כמה פעמים, עוזרת לי להבין שהמכונה לא מתפקדת.

13:25- אני ובן זוגי מתבוננים זה בזה בייאוש. יש לנו עוד 15 דקות עד ליציאת הרכבת. אין לנו כרטיסים. אין סיכוי שנצליח להוציא אותם מהמכונה הצהובה ובטוח שלא נצליח להגיע בזמן לרכבת אם נעמוד בתור הארוך בדלפק הכרטיסים.

13:26- אני מנסה להסביר בצרפתית לנציג הTGV- במשרד, שבקצב ההתקדמות של התור, אין סיכוי שנצליח לעלות על הרכבת ללוקסמבורג שיוצאת בעוד 14 דקות ומתחננת שיעזור לנו. הוא מסתכל לי ישר בעיניים, פורש את ידיו לצדדים ואומר בנימוס צרפתי "Je suis desole' " (אני מצטער).

13:27- אני רוצה לבכות. אני כועסת על כל העולם. ולא מבינה למה בכלל עשינו את כל הדרך מישראל עד פריס אם בסוף לא נגיע ללוקסמבורג בזמן. הכעס והתסכול שלי מתערבבים ברגשות חרטה עמוקים על שבכלל נסענו לחו"ל. אחר כך משתלט עלי ייאוש שקט והשלמה עם הבלתי נמנע.

13:28- פתאום, משום מקום, מגיע גבר אלגנטי עם חליפה ועניבה ושואל אותי במה הוא יכול לעזור. אני מסבירה לו כי הרכבת שלנו ללוקסמבורג יוצאת בעוד 12 דקות ועדיין אין לנו כרטיסים "ותראה איזה תור" אני מצביעה בייאוש תהומי לכוון התור המתפתל. הוא אומר לי רק שתי מילים: "בואי אחרי!"

13:29- אני מזעיקה את בן זוגי ורצה אחרי האיש עם העניבה. ואחרי, רץ בן זוגי עם שתי המזוודות.

13:32- אנחנו מגיעים באפיסת כוחות למשרד, בקצה השני של התחנה. האיש עם העניבה מזיז את כולם באדיבות הצידה ושולח אותי לראש התור. לא להאמין. יש בידינו  כרטיסים לרכבת הקרובה ללוקסמבורג שיוצאת מרציף מספר 8 שנמצא… איך לא? בקצה השני של התחנה.

13:35- אנחנו מגיעים בלי טיפת אוויר לרציף 8 ושואלים אם זאת הרכבת ללוקסמבורג. " כן" עונה הקונדוקטור. "עליכם לעלות לקרון 17, שם אתם יושבים".

13:38- למרות ששנינו רצים, מתנשמים ומתנשפים אנחנו מגיעים רק עד קרון 8 ועוד שתי דקות הרכבת  תצא לדרך. בינינו ובין המושבים שלנו בקרון 17 מפרידים 9 קרונות ושתי דקות.

13:39- אנחנו מחליטים לעלות לקרון 8 כי ברור שלא נצליח להגיע למקומות ששמורים עבורנו בקרון 17. אנחנו מתיישבים בשני מקומות פנויים ומנסים להירגע. שמחים שהצלחנו על אף הכול לעלות על הרכבת ללוקסמבורג…

13:40- שריקה והרכבת יוצאת לדרך.

14:00- הקונדוקטור נכנס לקרון שלנו ומבקש לראות את הכרטיסים. אני מתנצלת שלא הספקנו להגיע למקומות השמורים שלנו. "אין לי בעיה עם זה שאתם יושבים כאן" הוא אומר, "רק כדאי שתדעו שבתחנת מץ, הרכבת מתפצלת והקרון שבו אתם יושבים עכשיו ממשיך לצרפת, בעוד שקרון 17 שעליו אתם אמורים להיות, מגיע עד לוקסמבורג… הדרך היחידה להגיע לאן שאתם רוצים להגיע היא לרדת בתחנת מץ ולרוץ לקרון  17 שנוסע ישירות ללוקסמבורג  ויש לכם בדיוק 2 דקות בשביל לעשות את זה."

14:01- איך נגיע עד קרון 17 בשתי דקות? אלוהים יודע. הסיכויים נראים לי קלושים ביותר. אני מתענה ברגשות אשמה כבדים על שהחלטתי בכלל לנסוע לחו"ל. עכשיו אני לגמרי מתפרקת והדמעות מתחילות לזלוג…

14:02- לידינו יושב זוג צרפתי נחמד. הם רואים כמה אני לחוצה ושואלים מה קרה. אני מסבירה שאנחנו יושבים בקרון הלא נכון. אין לנו מושג מתי תגיע הרכבת למץ ולא ברור אם נצליח לעלות על הקרון ללוקסמבורג.  הנוסע הנחמד אומר בפסקנות: "אני נוסע ברכבת הזאת די הרבה. אני מכיר את הדרך.  אני יודע ש-10  דקות לפני תחנת מץ, הרכבת מאטה ואז תוכלו להתקדם עם המזוודות עד הקרון האחרון שנוסע לצרפת, משם יהיה המרחק לקרון 17 שנוסע ללוקסמבורג, יותר קצר."

15:00- הרכבת מתחילה להאט, אנחנו מתחילים לרוץ במעברים עם המזוודות, קרון אחר קרון, עד לקרון האחרון. ליד דלת  היציאה מהקרון, יש כבר תור: אשה עם תינוק ואחריה איש עם כלב. נראה לנו שנפסיד עוד זמן אם נחכה עד שהם ירדו  ואנחנו מנסים להסביר להם את מצבנו, אבל זה ממש לא עושה עליהם שום רושם. " je suis desole" הם אומרים לנו בנימוס, אבל לא זזים ממקומם. אני מיואשת. יש לנו שתי דקות להגיע לקרון  17 ומתוכן נבזבז דקה בהמתנה לירידה מהקרון.  ברור לי סופית שאנחנו נשארים במץ והרכבת ללוקסמבורג ממשיכה בלעדינו. באיזו מדינה לעזאזל נמצאת מץ? ומה יש לנו בכלל לחפש שם?

15:10- הרכבת עוצרת במץ. האישה עם התינוק והאיש עם הכלב יורדים לאט, ואנחנו פותחים בריצת אמוק לכוון הרכבת ללוקסמבורג ומצליחים להגיע לדלת של הקרון הראשון ללוקסמבורג. אבל זה  קרון מחלקה ראשונה ואנחנו יושבים במחלקה השנייה. יש לנו  20 שניות לעלות על הרכבת לפני שהיא זזה. מבט אחד והסכמה ללא מילים מביאים אותנו במהירות לספסל הראשון הפנוי בקרון המחלקה הראשונה. אנחנו יושבים במושבים המרווחים וסוף סוף אני נרגעת. מה כבר יכול לקרות? מקסימום נקבל קנס. עכשיו אנחנו יודעים בוודאות שנצליח להגיע ליעד בזמן…

הסוף האופטימי

הגענו עד לוקסמבורג בלי בעיות. לא קבלנו שום קנס ואף קונדוקטור לא בדק את הכרטיסים שלנו. ירדנו עייפים ורצוצים מהרכבת ונסענו ישר לפגוש את יעל. הבאנו לה את המתנות, התנשקנו וברכנו אותה והחיוך המקסים שלה גרם לנו לשכוח במהירות את כל הרפתקאות הדרך. הארוחה הייתה נהדרת. מסעדת משלן 2 מזלגות. במקום לתאר את המאכלים אני מביאה את הצילומים שלהם. תמונה אחת טובה יותר מאלף מילים, אתם יודעים.

 יעל המתוקה מתבוננת בעוגה שהוכנה עבורה במסעדת מוסקוני בלוקסמבורג

יעל המתוקה מתבוננת בעוגה שהוכנה עבורה במסעדת מוסקוני בלוקסמבורג

מעורר חיך לפני הארוחה החגיגית

מעורר חיך לפני הארוחה החגיגית

מנה ראשונה

מנה ראשונה

מנת ביניים

מנת ביניים

מנה עיקרית

מנה עיקרית

קינוח ראשון

קינוח ראשון

עוד מנה אחרונה

עוד מנה אחרונה

עוד מנה אחרונה

עוד מנה אחרונה

קפה

קפה

השולחן הערוך

השולחן הערוך

השאנדלייר בחדר האוכל

השאנדלייר בחדר האוכל

אנחנו כבר עשרה ימים אחרי הנסיעה הזאת והיא עדיין מעוררת בי מחשבות שאין לי עליהן תשובות:

מה היה קורה לו נהג המונית היה מאחר ב-5 דקות?

מה היה קורה אם הנוסע הצרפתי לא היה מכיר את המסלול של הרכבת ומדריך אותנו איך לנהוג?

ומאיפה לכל הרוחות והשדים צץ האיש עם העניבה? לא ראיתי אותו מגיע משום מקום. הוא פתאום עמד שם, מוכן לעזור.

 ולמה הוא פנה דווקא אלי? הרי היו מסביבי מאות אנשים.

ואיך זה שכולם בדלפק פינו לי דרך? 

אבל מעל לכל השאלות הקטנות האלה מרחפת שאלה גדולה אחת שאין לי עליה תשובה: אולי יש למעלה מישהו שמכוון את הדברים? אולי אנחנו רק שחקנים במשחק שתוכנן מראש?

אני לא בן אדם מאמין. אני לא הולכת לבית כנסת. לא שומרת שבת ואפילו לא צמה ביום כיפור. אבל לפעמים אני עדה למשהו שגורם לי לחשוב מחדש על דרך ההתנהלות של העולם ועל אפשרות קיומם של מלאכים, עם או בלי כנפיים, שמגיעים משום מקום כדי לעזור לנו בדיוק ברגע שבו איבדנו תקווה.


Filed under: אופנה וסגנון חיים Tagged: אלוהים, גאר דה לסט, יעל רז, לוקסמבורג, מוסקוני, פריס

עוגת השבת של אמא

$
0
0

אפתח בווידוי אישי. אני שונאת לאפות. תשאלו למה? פשוט מאוד. בגלל שבאפייה לפי מתכון נתון צריך לציית להוראות מדויקות שמישהו אחר כתב מבלי להפעיל שיקול דעת . ואני, מה לעשות? לא ממש אוהבת לציית להוראות מבלי להפעיל שיקול דעת.

כך קורה אצלי שכבר בשלב קריאת החומרים אני מתחילה להתווכח עם המתכון: חצי כוס שמנת מתוקה? יותר מדי קלוריות. אני אחליף את השמנת בחלב. כוס וחצי סוכר? יותר מדי מתוק. אשים רק כוס אחת. מקל וניל? אין לי. אשתמש בקליפת לימון.

וכמו שכבר בטח ניחשתם, בסופו של דבר, העוגה שלי לא יוצאת דומה בכלל לתוצאה הצפויה מהמתכון המקורי של העוגה. זה לא אומר שהיא לא יוצאת טעימה. לפעמים היא דווקא מפתיעה לטובה. ואז, כשאני מחליטה לחזור על העוגה שלי פעם נוספת, היא שוב יוצאת אחרת . למה? כי גם להוראות שכתבתי לעצמי במו ידי- אינני יכולה לציית, כי הפיתוי לשנות ולאלתר הוא בשבילי גדול הרבה יותר מהפיתוי לחזור על מתכון שכבר נוסה בהצלחה.

כל מה שאמרתי כאן, אינו תקף לגבי מתכוני האפייה שקבלתי מאמא שלי ז"ל. במתכון של אמא הוראות ההכנה הן תמיד נתונות לשיקול דעת. 'קמח- בערך 2 כוסות, אם דליל מדי להוסיף עוד. סוכר- כוס ורבע, אם הפרי חמוץ- להוסיף עוד' וכיוצא בזה הוראות שהשאירו  לי חופש פעולה ותחושת עצמאות שהיא חיונית לקיומי הרבה יותר מעוד עוגה אחת מוצלחת…

מתכוני האפייה של אמא התחילו להגיע אלי באופן סדיר, כשגרנו ברוטרדם שבהולנד בתחילת שנות ה-70. נוסף לעובדה שבאותו פרק זמן היינו תפרנים חסרי כל ולקנות עוגה בקונדיטוריה, היה פינוק שלא יכולנו להרשות לעצמנו, גם העוגות שאפשר היה לקנות באותה תקופה בקונדיטוריה, היו בעצם כולן אותה עוגה. הבסיס היה בצק בחוש שעליו נוספו קישוטי שוקולד/פירות/ קצפת/ מרציפן. מחק את המיותר.

מבט לסלון הסטודנטיאלי שלנו: כורסה מתנפחת ו'ספה' שירשנו מחברים.

שרון יושבת על הכורסה המתנפחת בסלון. ברקע 'ספה' שירשנו מחברים.

הסלון המשופר עם ספה שבנינו ושטיח שעדיין מונח אצלי היום בחדר העבודה.

עודד בסלון המשופר, עם ספה שיצרנו לבד ושטיח שמונח אצלי עד היום בחדר העבודה.

לכן החלטתי שאין ברירה: אי אפשר לגדל ילדים בריאים בנפשם ללא עוגה בטעם בית, ולמען הילדים התחלתי לאפות בעצמי. זה היה כמובן טרום עידן האינטרנט. ספרי בישול בהולנדית היו בעבורי אגוז קשה מדי לפיצוח. ספרי בישול באנגלית נתנו לי הוראות לא ברורות באונץ ובפינט ולכן כתבתי  לאמא שלי בישראל שתשלח לי מתכונים. מדי שבוע היה מגיע אלינו המכתב השבועי, כתוב על דפים דקיקים, שבהם השתמשו אז למכתבים בדואר אוויר, ובנוסף אליו הוכנס למעטפה הכחלחלה-דקיקה עוד פינוק בטעם בית. מתכון לעוגה של אמא.

מתכון מקורי לעוגת פירות של אמא

מתכון מקורי לעוגת פירות של אמא

תנור אפייה הוענק לנו ללא תמורה, מחברים שרצו לזרוק אותו, בגלל הטרמוסטט המקולקל. התנור החינמי שקבלנו הצליח לאפות רק בטמפרטורה קבועה אחת: חום בינוני-נמוך. כך  למדתי שלא משנה מה כתוב במתכון לגבי חום התנור, העוגה (בתנאי שאיננה עוגת שמרים) תצא תמיד מוצלחת אם תהיה אפויה זמן ממושך בחום בינוני-נמוך. נכון, שלפעמים עוגת גבינה או עוגת פירות, הייתה נאפית בתנור הישן במשך שעתיים ואפילו יותר,  אבל התוצאה הצדיקה תמיד את זמן האפיה הממושך.

למרות שאני מאוד אוהבת עוגות גבינה אפויות, להשיג גבינה לבנה רכה בחנות גבינות הולנדית בשנות ה-70, הייתה משימה שקשה לצלוח. גבינה צהובה יכולת לקבל שם מכל הסוגים והמינים החל מגבינת גאודה צעירה ועד גבינה ישנה ואפילו ישנה מאוד, אבל גבינה לבנה, כלומר 'קווארק' בשפת המקום, היה צריך להזמין מראש בהזמנה מיוחדת.

כך יצא שהעוגה שהתחבבה עלינו במיוחד בתקופה ההולנדית שלנו, וזכתה לביצועים מפתיעים ומקוריים, הייתה עוגת הפירות. תפוחי-עץ, דובדבנים, שזיפים, אפרסקים. לא משנה איזה פירות וכמה קמח וסוכר שמתי בעוגה. היא יצאה תמיד מוצלחת.

עוגת השזיפים לפני הכנסתה לתנור

עוגת השזיפים לפני הכנסתה לתנור

את כל המתכונים של אמא מאותה תקופה אני שומרת במגירה מיוחדת.  ולמרות שהדפים כבר מתפוררים והם מוכתמים בכתמי שומן וביצים שטפטפו עליהם לאורך השנים, אני עדיין אוהבת לאפות לפיהם. וכשריח העוגה שאפיתי מתחיל לבשם את המטבח והסלון בביתנו שבכפר-סבא, אני נזכרת  בריחות  הניקיון המעורבבים בריחות אפיה מתוקים, בערב שבת, בביתנו  שבחיפה. אני רואה מול עיני את המפה הלבנה  שעל השולחן ואת ארבעת הילדים הרחוצים והמסורקים המקשיבים לקידוש של אבא. אז אני גם נזכרת במשפט מהספר הנפלא 'הקוסם מארץ עוץ' שמצליח להגדיר בחמש מילים בלבד את המושג בית:  'בית הוא המקום שבו הלב נמצא'.

עוגת השזיפים מוכנה לאכילה

עוגת השזיפים מוכנה לאכילה

ביום השלושים לפטירתה של אמא, אפיתי עוגת פירות עם שזיפים אדומים מאחד המתכונים הישנים שלה. הוספתי קמח כי הבצק היה דליל וגם סוכר כי הפרי היה חמוץ. העוגה יצאה יפה וטעימה. כל אחד קבל פרוסה והנכדים בקשו עוד. זאת נראתה לי מחווה ראויה  לזכרה של אמא.


תויק תחת:אופנה וסגנון חיים Tagged: אמא, הולנד, עוגת פירות, רוטרדם

קיצור תולדות הזמן

$
0
0
סבתא בתמונה היחידה שיש ברשותי. צולמה בחתונה של אחותי. צילום: דן רז

סבתא בתמונה היחידה שיש ברשותי. צולמה בחתונה של אחותי. צילום: דן רז

לסבתא שלי, שנולדה בטבריה בעשור האחרון של המאה ה-19 היה תמיד זמן בשפע. קשה לי להבין היום איך נשאר לה זמן פנוי כאשר לא עמדו לרשותה לא מכונת כביסה ולא מדיח כלים, לא מקרר חשמלי ובטח שלא מיקרוגל. היא הלכה ברגל לכל מקום, את ארוחת הצהריים שלה היא בישלה מדי יום ביומו על פתיליה, את הירקות והפירות קנתה בשוק, את העוגות אפתה בסיר-פלא שהונח על פרימוס, ואת עוגת ה'לקח' בטעם של עוד, הקציפה במזלג, כי אפילו מטרפה ידנית לא הייתה לה.

פרימוס. הצילום באדיבות אתר נוסטלגיה

פרימוס. הצילום באדיבות אתר נוסטלגיה

סיר פלא

סיר פלא

פתיליות. הצילום באדיבות אתר נוסטלגיה

פתיליות. הצילום באדיבות אתר נוסטלגיה

הזיכרונות שלי מסבתא מעוגנים בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת, כאשר הייתי ילדה קטנה וסבתא הייתה, לפי השערתי, בת ארבעים ומשהו. במושגים של היום היא הייתה כמובן נחשבת לסבתא צעירה מאוד ומן הסתם הייתה לובשת ג'ינס, עושה בשיער פסים או החלקה יפאנית, וכותבת סטטוסים בפייסבוק, או מצייצת בטוויטר.

אבל דמותה של סבתא שלי עומדת בניגוד מוחלט לסבתות הצעירות של היום. היא נראתה בעיני זקנה מהיום שבו עמדתי על דעתי, בגלל השמלות מטשטשות הגוף  שלבשה, בגלל שיער השיבה שהיה כרוך תמיד במטפחת דקה (מאנדיל), ובגלל הנעליים המגושמות שליוו אותה לאורך השנים, כנהוג בתקופתה לגבי אישה הגונה שהיתה אלמנה וסבתא לנכדים.

אני בת שלוש בשמלה שסבתא תפרה.

אני בת שלוש בשמלה שסבתא תפרה.

אני בת שנתיים בחולצה שסבתא רקמה

אני בת שנתיים בחולצה שסבתא רקמה

לסבתא שלי היה זמן בשפע בשביל לתפור לי שמלות במכונת תפירה 'זינגר' ידנית, לרקום לי חולצות, לסרוג לי אפודות צבעוניות  וגם לסרוג רדידי צמר מחממים לכל הנשים במשפחה. היה לה גם זמן לספר סיפורים על מה שהיה פעם, לאפות עוגיות אניס קטנות ופריכות, לרקוח ריבת ורדים, ועוד נשאר לה זמן לפטפט עם השכנות בחצר ולשמוע את הרכילויות האחרונות בשכונה.

מכונת תפירה זינגר ידנית. סיבוב הידית בצד ימין מפעיל את מכונת התפירה

מכונת תפירה זינגר ידנית. סיבוב הידית בצד ימין מפעיל את מכונת התפירה

לא היו לה אלפי חברים בפייסבוק, כמו שיש לי, אלא רק שתי חברות אמתיות  ובחדשות היא לא התעדכנה, כמוני, עם כל צפצוף מעצבן בסמרטפון, אלא הסתפקה בעדכון שבועי, מדי שבת, כשהתארחה אצל אחד מילדיה.  היא הייתה אישה משכילה. שלטה בערבית, בעברית, בספניולית (לאדינו) ובצרפתית, קראה הרבה וגם כתבה מכתבים לקרובי משפחה רחוקים וקרובים.

כיום, כשאני כבר סבתא לנכדים, אני מתקשה להבין איך לסבתא שלי היה תמיד זמן פנוי ולי- אף פעם אין. הרי אני מצוידת במכונת כביסה, מדיח כלים, מיקרוגל, אופה-לחם, טוסטר, מערבל, קוצץ ומה לא. אני מזמינה באינטרנט משלוחים מהסופר מבלי לקום מהכיסא. מזמינה בטלפון ארוחה שמגיעה תוך חצי שעה עם שליח עד לבית, או שולפת ארוחה קפואה ומפשירה תוך דקות במיקרו.

כדי לחסוך בזמן יש לי גם תנור טורבו, מייבש שיער, מייבש לק, וגם… מייבש מוח שאצלנו קוראים לו משום מה 'טלוויזיה מסחרית'.

אם העוגות שלי יוצאות מוצלחות- זה בגלל שאני יודעת איפה לקנות, ובמכונת התפירה המשוכללת שלי אני משתמשת בעיקר כדי לקצר מכנסי ג'ינס, או לתקן בגד קנוי שאני תמיד מגלה בו איזה פגם נסתר.  יש לי מכונית, כדי שאוכל להגיע במהירות לכל מקום ובנוסף אני משתמשת באפליקציה 'וויז' שמדווחת  לי מראש על כל עומס תנועה ומראה את המסלול המהיר ביותר ליעד.

ואני חושבת לעצמי איך ייתכן שכל חידושי הטכנולוגיה שהיו אמורים לספק לי שפע של זמן פנוי- מצמצמים יותר ויותר את הזמן הפנוי שנותר לי? איך זה שעם כל כך הרבה עזרים טכנולוגיים שאמורים להוסיף לי שלוות נפש- סבלנותי הולכת ומתקצרת? וכשכבר יש לי מעט זמן פנוי- אני קופצת בתזזיתיות מהטלוויזיה למחשב ומהמחשב לסמרטפון ולא מצליחה ליהנות מהזמן הפנוי מבלי להרגיש רגשי אשמה מהסוג המתלווה לאכילת עוגה טובה תוך כדי ספירת קלוריות.

לפעמים כשאני תוהה על משמעות הזמן ההולך ומתקצר בחיינו, אני מתגעגעת מאוד לתחושת הזמן הנינוחה של פעם שעליה כתב אהוד מנור  (שהיה בן כתתי במגמה הספרותית בביה"ס הריאלי) " הכל זרם לאט, השמש לא מיהר, אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר".

כשאני  חושבת על כל הזמן הפנוי שהיה לסבתא שלי מול  קמצוץ הזמן הפנוי שיש לי היום, שגם הוא הולך ומצטמצם – אני רוצה לצעוק: די! מספיק! תרגיעו! תנו לי קצת שלווה. כמה שעות של שקט. שיחה רגועה בבית קפה מבלי לבדוק פידים ואימיילים ומבלי לענות לסלולרי.  ארוחה שלא מופסקת באמצע בגלל טלפון או סמס. טיול נינוח ברחוב ללא צורך למלא איזו משימה הכרחית או איזו שליחות דחופה.

המרוץ נגד הזמן

המרוץ נגד הזמן

אני לא רוצה יותר לרוץ. לא רוצה ששליחי פיצה על קטנוע יהיו מעורבים בתאונות דרכים מכיוון שהם התחייבו להגיע אלי תוך חצי שעה. לא רוצה אינטרנט בקצב של 100 מגה. לא רוצה אפליקציה מדהימה שתחסוך לי זמן. לא רוצה שהעולם ידהר בקצב מטורף שמכפיל את עצמו מידי יום ביומו.

די. מספיק. האטו את הקצב. תנו לי זמן לנשום. זמן לחלום. עצרו את העולם! אני רוצה לרדת!!!


תויק תחת:אופנה וסגנון חיים Tagged: וויז, טבריה, טוויטר, מאנדיל, מכונת תפירה זינגר ידנית, סבתא, סיר פלא, סמרטפון, עוגיות אניס, עוגת לקח, פייסבוק, פרימוס, פתיליה, קיצור תולדות הזמן, ריבת ורדים

הילדים של קיץ 2013

$
0
0

הכותרת לרשומה זאת קפצה לי יום אחד לראש, אבל משפט הפתיחה שהייתי זקוקה לו, לא הגיע בעקבותיה, וכמעט ויתרתי.  למה? מפני שכמו בכל דבר שאני עושה, גם בכתיבה אני פרפקציוניסטית והמילה 'מדויק' היא אצלי ערך מחלט. מדויק בשבילי זה לא 'כמעט', לא 'בערך' ולא 'על יד'. הטקסט שלי צריך להתיישב על הדף, כמו שהזבוב מתיישב על האף. הוא בוחר את  המקום שהכי מתאים לו. גם אם תנסו  להיפטר ממנו- הוא לא זז. או שהוא עף וחוזר, לאותו מקום, או על יד… באזזז.

ברשומה הזאת אני מתייחסת לכל הילדים שנולדו בתחילת העשור הראשון של האלף השני ונמצאים עכשיו בחופשת קיץ. אותו  פרק זמן צהוב ומתמשך, שנקרא בילדותי 'החופש הגדול'. משרד החינוך אמנם שינה את השם לחופשת הקיץ, אבל הילדים של קיץ 2013  ממשיכים לדבר עליו כעל החופש הגדול,  וזה בעצם הדבר היחיד המשותף לחופש הגדול שלי, כילדה, ולחופש הגדול של נכדי, כיום.

הילדים של קיץ 2013 שונים לגמרי מהילדים שחיו בארץ הזאת במחצית השניה של המאה הקודמת,  (כן. אני יודעת שגם הארץ הזאת שונה לגמרי). 'החופש הגדול' של אז, היה באמת חופש במלוא מובן המילה. הילדים היו חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם, וגם האימהות נהנו מחופש (כן. שמעתם טוב. אתם לא מדמיינים בגלל החום).

משחק ג'ולות בשכונה

משחק ג'ולות בשכונה בשנות החמישים, בחורף. הילדים לובשים חולצות כפתורים

משחקי ג'ולות בשנות השבעים

משחקי ג'ולות בשנות השבעים, בקיץ. הילדים לובשים חולצות טריקו.

 בואו נחזור אחורה בזמן ונביט על החופש הגדול בתקופה שבה אני הייתי ילדה. למרות שלא הלכנו לבית הספר, התעוררנו בבוקר (ולא בצהריים כמו היום) שתינו את הקקאו אחרי שהורדנו את הקרום (אסור להגיד פיכסה על אוכל)  ועפנו החוצה. אם לא יצאנו מהבית בזמן, כי אז קרוב לוודאי שאחד מילדי השכונה היה נוקש בדלת וקורא לנו כי המשחק כבר מתחיל. המילה 'שכונה' קיפלה בתוכה הווי שלם של חברת ילדים, שיצרו היררכיה טבעית והצליחו לפתור הרבה סכסוכים ואי הבנות ביניהם מבלי להזדקק לעזרת המבוגרים. נכון שהיו סכסוכים שהסתיימו בפתרון דחוק כמו 'אני חייב לך מכות' אבל ככל שאני זוכרת, לא כל החובות הללו נפדו.

משחק הגשר מזהב כולם עוברים והאחרון נתפס

משחק הגשר מזהב כולם עוברים והאחרון נתפס

עולם הילדות שלי היה נטול טלוויזיה וגדוש במשחקי ילדים, בפעילויות וביצירה ורוב המשחקים של אז לא עלו כסף. קפצנו ב'קלאס' על משבצות שאותן ציירנו בגיר על המדרכה, תפסנו בזריזות חמש אבנים, דילגנו על חבל, קפצנו זה על זה ב'סמל' (בטבריה קראו לזה 'חמור חדש'), וגם שיחקנו 'עמודו', 'מחבואים' ו'תופסת'. הבנים קלעו בלורות (או ג'ולות או בנדורות) ל'מור' משולש שאותו חרטו בעזרת מקל על האדמה הקשה ואחר כך  תחבו את הבלורות שהרוויחו לכיסים העמוקים שהשתלשלו ממכנסי החאקי הקצרים.

משחקי חבל

משחקי חבל

היו גם משחקי כדור כמו 'מחניים' ו'חצי מחניים' ונערכו גם מלחמות בין שכונות, שיצרו גיבוש הדוק בין כל ילדי השכונה. לפעמים שיחקנו בדומינו, במשחקי רביעיות כמו 'ספרן' ובמיוחד אהבנו  משחקי לוח כמו 'ריכוז'. בכל השכונה שלנו היה רק ילד אחד שהיה לו  'ריכוז' (זה עלה המון כסף במונחים של אז) והיינו מתאספים אצלו, בבית או בחצר, קונים את עזה, חברון וירושלים בכסף מנייר, מעמידים שם בית או מלון ולפעמים ממשיכים את המשחק למחרת, כי אימא בדיוק קראה לנו לארוחת ערב לפני שהמשחק הסתיים.

משחק ריכוז מתקופת טרום המדינה

משחק ריכוז מתקופת טרום המדינה

האמהות, שרובן לא עבדו אז, נהנו מסדר יום נינוח, כי הילדים, המושבתים מלימודים, לא רבצו מולן כל היום עם הנדנוד המעיק 'משעמם לי'. האמהות ראו בחופש הגדול את הילדים בבוקר- לפני צאתם למשחקים בשכונה, בצהריים- לארוחה חפוזה ובערב, עלה בידן רק בקושי, אחרי הרבה בקשות וקריאות רמות- להכניס את הילדים הביתה. הן לא דאגו לילדים שנעלמו ליום שלם, כי תחושת הביטחון הייתה מוחלטת.

כשאני הייתי ילדה, לרוב הילדים בגילי לא הייתה סבתא. הדור שלי, היה הדור הראשון לתקומה, והסבתות של רוב הילדים בדורי נספו בשואה. לי היו שתי סבתות, ושתיהן נולדו בפלסטינה א"י, ולכן הייתי יוצאת דופן. אבל הסבתות שלי לא גויסו לשמור עלי בחופש הגדול כי לא היה בכך צורך.

אנגרי בירדס

אנגרי בירדס

ובמפנה חד, נעבור לילדים של קיץ 2013.  הם מתעוררים בצהריים, מכיוון שהלכו לישון בחצות או מאוחר יותר, רובצים כמה שעות מול הטלוויזיה, ובאיזה שהוא שלב מתחילים להשתעמם. מכיוון שאמא בעבודה, סבתא נקראת אל הדגל. סבתא של היום צריכה להיות מכונת הפתעות בלתי נדלית, כי את הסרט בתלת מימד- הנכדים כבר ראו,  לקנות להם משחק- זה לא ביג דיל, המבורגר- זה לא בריא, בשמש אסור להיות, במוזיאון משעמם ו…טוב שיש אייפד ואפשר לשחק נגדם 'פרוט נינג'ה' או 'אנגרי בירדס' וגם 'טאקי' הולך, אבל רק בתנאי שהם מנצחים…

טאקי

טאקי

רק תשוו את זה לתענוגות הקיץ הכי גדולים שהיו לנו כילדים: ללכת עם אמא לים- היה חוויה מרגשת, תירס- היה מעדן מלכים,  ארטיק קרח- היה פינוק אמיתי  וכרטיס לקולנוע- היה חלום רטוב.

ולמרות שאני יודעת היטב שהדשא של השכן לא באמת ירוק יותר, ולמרות שאני מודעת לעובדה שהנוסטלגיה צובעת את הכול בצבע וורוד עז, אני מסתכנת כאן בקביעה אנכרוניסטית ואומרת שהחופש הגדול  של בני דורי וגם של דור ילדי, היה הרבה יותר מעניין מזה של ילדי קיץ 2013.

ואשמח מאוד אם תוכיחו לי שלא…

תודות לאתר נוסטלגיה של דיוויד סלע, משם נלקחו מרבית הדימויים ברשומה זאת.

 תוכלו להשלים פרטים על החופש הגדול ומשחקי הילדים של אז בכתובת האתר:

http://www.nostal.co.il/


תויק תחת:אופנה וסגנון חיים Tagged: אנגרי בירדס, בלורות, בנדורות, ג'ולות, הגשר מזהב, חבל, חמור חדש, חמש אבנים, חצי מחניים, טאקי, מחבואים, מחניים, סמל, עמודו, פרוט נינג'ה, ריכוז, שנות החמישים, תופסת

מחשבות על תפוחים

$
0
0

ראש השנה הוא זמן מתאים בשביל לחשוב על תפוח. אבל  אני חושבת כל יום על תפוח, לא מפני ש'תפוח אחד ביום מרחיק את הרופא' (למרות שגם זאת סיבה טובה) אלא מפני שמדי יום, אני מודה למזכירה הכי היעילה, למצלמה הכי קלה, לאנציקלופדיה הכי מעודכנת, למילון הכי זמין ולנווט הכי מוצלח בעולם, שבלעדיו, כנראה, הייתם צריכים לחפש אותי עכשיו בקלקיליה (שתי דקות מכפר-סבא, לא?)

נכון. אייפון הוא התפוח שאני חושבת עליו כל יום. תפוח משובח מ"apple בית היוצר של סטיב ג'ובס. אחד האנשים היצירתיים ביותר שחיו אי פעם על פני הכדור שלנו.  חשבתי שלקראת ראש השנה שווה לבדוק איך נולד הלוגו של אפל, הנחשב לאחד המוצלחים שבכל הזמנים.

הלוגו הראשון של אפל עוצב בשנת 1976 ע"י רונלד ווין והוא מתאר את איזק ניוטון יושב מתחת לעץ תפוחים ותפוח אחד מתנדנד מעל ראשו וכמעט נופל. על מסגרת הלוגו  נכתב "ניוטון…המוח שתמיד נמצא במסע לגילוי אוקיינוסים של מחשבות…לבדו".

הלוגו הראשון של אפל

הלוגו הראשון של אפל

לאחר זמן קצר הוחלף הלוגו של ווין, בלוגו חדש, שבו ניוטון פינה את מקומו לתפוח בודד בכל צבעי הקשת. יוצר הלוגו החדש היה רוב ג'אנוף, אשר בתפוח החדש שעיצב ניכרת נגיסה בודדת, כדי להבדיל אותו מעגבניה. גם כפל המשמעות שבין bite  ל-byte הוסיף עומק ללוגו המוצלח, שאותו הגדיר ג'אן לואי גאסה, אחד מהמנהלים הבכירים של אפל דאז, כך: "סמל של תאווה וידע שממנו נגסו נגיסה אחת. כולו בצבעי הקשת, אבל לא בסדר הנכון. אי אפשר למצוא סמל מוצלח יותר לחברה אשר מייצגת תאווה, ידע, תקווה ואנרכיה".

הלוגו הססגוני של אפל

הלוגו הססגוני של אפל

לוגו זה היה בשימוש במשך 22 שנה, עד לשנת 1997. כשחזר סטיב ג'ובס לניהול אפל הוחלט לוותר על התפוח הססגוני לטובת תפוח  בצבע מונוכרומטי, שהופיע בגדלים שונים. מלבד השינוי בצבע, נשארה צורת התפוח עד היום, כפי שהיתה.

הלוגו הנכחי של אפל

הלוגו הנכחי של אפל

מחשבות על תפוחים לוקחות אותי לגן עדן. שם אני פוגשת את אדם וחוה של אלברכט דירר (1507) שמתאר את אדם וחוה, לפני אכילת התפוח בגן עדן, כל אחד מהם על לוח נפרד, בגודל טבעי בעירום מלא (למעט ענף ירק שהם אוחזים בידיהם) וזוהי הפעם הראשונה שבה מופיע גוף עירום בציור הגרמני.

אלברכט דירר 'אדם וחוה'

אלברכט דירר 'אדם וחוה' התפוח מעולם לא נראה מפתה יותר…

לא רחוק ממנו אני פוגשת את אדם וחוה (1526) של לוקס קראנאך (Cranach), שמתאר את חוה עומדת לפני עץ תפוחים ומושיטה תפוח לאדם.

לוקס קרנך 'אדם וחוה'

לוקס קרנך 'אדם וחוה' התפוח מועבר מידה של חוה לידו של אדם

ועוד גירסה של הסצנה המפורסמת אני מגלה בציור של פול רובנס (1599) שבו מגלם את הנחש תינוק שמנמן וחמוד המגיש את התפוח לחוה והיא לא יכולה לעמוד בפני קסמיו.

פול רובנס חוה מקבלת את התפוח  מן הנחש שנראה כמו תינוק.

פול רובנס חוה מקבלת את התפוח מן הנחש שנראה כמו תינוק.

מעקב אחרי שלוש תמונות אלה מאפשר לנו להבחין בשינויים המתחוללים בציור דמויות אנושיות ותיאורי טבע, החל מתקופת הרנסאנס ועד תקופת הבארוק.

קפיצה בזמן מגן עדן לעולם האמנות המאוחר יותר, מביאה אותי לתפוחים של פיקאסו, סזאן ומאטיס (האמן הכי אהוב עלי) ורנה מגריט מצטרף לנושא באווירה סוריאליסטית עם התפוח הממוקם במקום הכי פחות צפוי.

פול סזאן והתפוחים

פול סזאן והתפוחים

ועוד תפוחים של סזאן

ועוד תפוחים של סזאן

אין כמו מאטיס והתפוחים שלו...

אין כמו מאטיס והתפוחים שלו…

התפוחים של פיקאסו

התפוחים של פיקאסו

התפוח המפתיע של מגריט הסוריאליסט

התפוח המפתיע של מגריט הסוריאליסט

תפוח מתקשר לפיתוי ואהבה ולכן אסיים בציטטה הרלבנטית ליחסים בין גבר לאישה כאשר היא מנוגה והוא ממאדים.

אם את במקרה תפוח ואת מחפשת דרך להתמזג עם תפוז אז למה שלא תנסי להכין סלט פירות?

אם את במקרה תפוח ואת מחפשת דרך להתמזג עם תפוז אז למה שלא תנסי להכין סלט פירות?

ואי אפשר לסיים בלי הציטטה המפורסמת של סטיב ג'ובס שגם אני מבינה אותה בדרך דומה. קחו לדוגמא את הרשומה הזאת, שמבוססת על חיבור בין דברים שונים, אשר כדי לחבר אותם יחד, צריך עוד משהו חוץ מעובדות נכונות.

האיש הכי יצירתי בעולם מלמד אותנו משהו חשוב על יצירתיות.

האיש הכי יצירתי בעולם מלמד אותנו משהו חשוב על יצירתיות.

שתהיה לכם שנה טובה ומתוקה עם הרבה תפוחים ולא יותר מדי דבש…


תויק תחת:אופנה וסגנון חיים Tagged: אדם וחוה, איזק ניוטון, אפל, גן עדן, דירר, מאטיס, מגריט, סזאן, סטיב ג'ובס, פיקאסו, קרנך, רוב ג'אנוף, רובנס, רונלד ווין, תפוח

שנה טובה- אז ועכשיו

$
0
0

פעם, כשהורינו היו צעירים, הם נהגו לשלוח 'שנות טובות' בדואר למשפחה ולחברים.  לא להאמין , אבל אז זה היה ממש פרויקט מסובך, שאותו התחילו בערך חודש לפני ראש השנה כדי שיספיקו להיות מוכנים  בזמן.

קודם כל,  הלכו להצטלם אצל הצלם, אחר כך הלכו לצלמניה  לראות אם התמונה הצליחה, ואם כן-  היו צריכים לבחור את צורת הגלויה שבתוכה ישולב הצילום בטכניקה של מונטאג' שנעשה באמצעות גזירה והדבקה.

אחר כך לקחו את כרטיסי הברכה המוכנים הביתה ,  הוסיפו ברכות ואינפורמציה (על המצולמים, כמובן), הלכו לחנות מכשירי כתיבה כדי לקנות מעטפות מתאימות, הלכו לדואר לקנות בולים, הדביקו בולים על המעטפות, כתבו את כתובות הנמענים והלכו ברגל אל תיבת הדואר כדי לשלוח את הברכות  לתעודתן.

שנה טובה מתחילת המאה העשרים: הדרך הארוכה שעושה הברכה מאשנב הדואר עד לנמען

למעלה, גלוית ברכה מתחילת המאה ה- 20 :

'שולח אני ברכה לאהובתי/ מעבר לים העמוק

הלוואי שרגשי אהבתי/ יהיו לנו קשר תמיד ומתוק

גלוית ברכה מאת חי גולדברג, הוצאת 'יהודיה', ורשה 1918-1912

כשאנחנו היינו צעירים זה היה כבר קצת  יותר קל. קודם היינו צריך ללכת לחנות הספרים/מכשירי כתיבה, או לדוכני "שנות טובות" שהיו צצים בכל מרכז מסחרי ולבחור את אלה שמצאו חן בעינינו.

אחר כך היינו צריכים לכתוב על כל כרטיס ברכה אישית, להכניס את הכרטיס  למעטפה, להדביק את  המעטפה (קודם ללקק את הדבק ), להדביק בול (כנ"ל), לכתוב כתובת ואז לשלשל לתיבת הדואר האדומה.

לשנה טובה תר"צ (1930)

כשילדינו  בגרו הם  כבר החליפו את כרטיסי הברכה בשיחת טלפון אישית, או בכרטיס מודפס, שהוכנס למעטפה מודפסת ,עם בול מודפס, או שהם פשוט שלחו פקס.

היום הפקס כבר נראה מיושן לגמרי. אפילו אי-מייל כבר נראה טרחה גדולה, ככה זה כשבפייסבוק אפשר בלחיצה אחת להפיץ ברכות מכל סוג לכל העולם ואשתו.

לא צריך להיות עתידן כדי לנחש שגם פעולה זו תהיה קשה מדי לדור הבא. להקליד? השתגעתם?

אז מה הלאה? קריאת מחשבות? מחשבים מדברים? או העברת אנרגיה מאחד לשני?

לא משנה איך ולא משנה באיזו דרך תבחרו  לשלוח  כרטיס ברכה, הכוונה היתה ונשארה אותה הכוונה. להעניק למישהו את התחושה שחשבתם עליו ולעשות לו טוב.

אז שתהיה לכם וליקיריכם שנה טובה בכל דרך שבה תבחרו.


תויק תחת:אופנה וסגנון חיים Tagged: בול, לשלוח, עכשיו, פעם, צלם, שנות טובות

נוצות

$
0
0

האסוציאציה המתעוררת בי למראה נוצות, היא קלילות אוורירית של גוף כמעט חסר משקל המרחף תוך מעוף סיבובי וצונח ברכות למטה עד שהוא נוגע באדמה. עוד אסוציאציות הן: כסת פוך מפנקת בלילה קר וסוער, או מלחמת כריות נמרצת וחסרת פשרות בין שני אוהבים שמיצו את אפשרויות המשחק האחרות.

אבל, אחרי האסוציאציות הנעימות האלה, עולה משום מקום, זיכרון נוצות מודחק, שהעדפתי כנראה לשכוח.

ילדה לא כל כך קטנה אוחזת בשתי ידיה תרנגולת קשורת רגליים ומגישה אותה לשוחט. השוחט לוקח את התרנגולת, שולף תער ובאבחה חדה מעביר את התער על גרונה של התרנגולת ואחר כך משליך אותה על האדמה הקשה. התרנגולת מקרטעת בריצה עוד כמה דקות עד שהיא כושלת אל מותה. אז משליך אותה השוחט אל חבית מלאה נוצות מגואלות בדם ואומר לילדה לקחת משם את התרנגולת המתה. הילדה לוקחת אותה, מביאה אותה הביתה ומוסרת אותה לאמה העסוקה במטבח, ואחר כך הולכת לה לשחק, כאילו כלום לא קרה.

הילדה הזאת היא אני, וזיכרון התרנגולת המפרפרת לאחר מגע התער החד, מודחק בתוכי, ונמצא במקום שבו מתקבצות המחשבות הכואבות, המפחידות והמייסרות, שעם הזמן הולכות ומתכווצות, הולכות ודוהות עד שהן מסתתרות מתחת לסף התודעה.

תרנגול

זיכרון השחיטה הרחוק ההוא מתחבר אצלי תמיד עם שמיים מעוננים ורוח סתיו מלטפת של ערב יום הכיפורים. התרנגולת שהבאתי לשחיטה, הייתה זאת שנועדה להיות כפרתי, לאחר שאבי סובב אותה מעל לראשי שבע פעמים וקרא " זאת חליפתך וזאת תמורתך, זאת התרנגולת תלך למיתה ואת תלכי לחיים טובים, ארוכים ולשלום". מנהג זה של כפרות בערב יום הכיפורים היה נהוג בביתנו שבטבריה, על אף שהורי לא היו דתיים, לא הקפידו על כשרות וגם נסעו בשבת. אבל ביום הכיפורים הם הלכו לבית הכנסת, צמו וקיימו את הלכות יום הכיפורים ככתבם וכלשונם.

תרנגול2

במושגים של היום זאת לא נחשבת משימה מתאימה לילדה רגישה, אבל בני הדור שלי, גדלו לתוך המציאות החשופה על כל צדדיה ולמדו באמצעות התנסות אישית את עובדות החיים.

ולפני שאתם מתחילים לצקצק בלשון ולגנות את ההורים שחשפו את ילדיהם למראה של תרנגולת שחוטה, בואו ניתן את דעתנו למה שחווים הילדים של היום, המוגנים מפני חוויה כמו זאת שתיארתי כאן. ילדינו הרכים נחשפים באמצעות התקשורת לזוועות מלחמה, רעידות אדמה, טייפונים וצונאמים ואפילו לקלוז-אפ על נפגעי הפצצה כימית ולעוד דברים גרועים בהרבה מאלה, שאנחנו בגילם, אפילו לא ידענו שהם קיימים.

אבל הפוסט הזה לא מתכוון להתעמת עם התקשורת וגם לא לתקן עוולות שנעשו, אלא רק להזכיר לכם את יום הכיפורים שבפתח ולאחל לכם גמר חתימה טובה בצירוף כמה דימויים של נוצות ביצירות אופנה מלאות דמיון ומעוף שאמורות להשכיח מכם וממני את זכר הנוצות של התרנגולת השחוטה.

נעליים עם נוצות. דיור 2001

נעליים עם נוצות. דיור 2001

נוצות בקולקציה של שרה ברטון עבור אלכסנדר מק-קווין, 2011

נוצות בקולקציה של שרה ברטון עבור אלכסנדר מק-קווין, 2011

נוצות מתצוגת אופנה של ג'ון-פול גוטייה

נוצות מתצוגת אופנה של ג'ון-פול גוטייה

נוצות ביצירה של זנדרה רודס משנת 1969

נוצות ביצירה של זנדרה רודס משנת 1969

גמר חתימה טובה לכל קוראי הבלוג!   וצום קל- לכל הצמים!

צילומי התרנגול והתרנגולות בלול צולמו ע"י אילה רז


תויק תחת:אופנה וסגנון חיים Tagged: אלכסנדר מק-קווין, ז'ון פול גוטייה, זנדרה רודס, טבריה, כפרות, שרה ברטון

שורשים- המקום שממנו צומח העיצוב

$
0
0

התערוכה "בואי כלה" המוצגת עכשיו במוזיאון  בית התפוצות היא תערוכת חובה לכל מי שמתחיל היום את שנת לימודיו הראשונה במחלקה לעיצוב אופנה, לכל מי שכבר עוסק במקצוע זה וגם למי  ששואף להיות מעצב אופנה בעתיד.

כדי להבין מדוע תערוכה זו היא חשובה כל כך-  כדאי לקרוא את הרשומה הבאה.

בואי כלה1

הדגם של חן אריאל-נחמן ולצידו מקור ההשראה

הקשר שבין שורשים לעיצוב  וליצירה בכלל- העסיק אותי מאז שהתחלתי במחקר מקיף העוסק בהתפתחות האופנה בארץ בתחילת שנות התשעים, שמצא את ביטויו בספר "חליפות העתים" שיצא לאור בהוצאת "ידיעות אחרונות" בשנת 1996.

הדגם של אייל רון מייסטל לצד נושא ההשראה

הדגם של אייל רון מייסטל לצד נושא ההשראה

בשנים 1985-1992 כשהייתי ראש החוג לעיצוב אופנה בשנקר, הוספתי את הסמינריון "שורשים" למערכת השעות של שנה ב' וגם הנחיתי אותו. בקורס זה ערך כל סטודנט מחקר אישי על שורשי משפחתו ובדק  את השפעתם על סגנונו בעיצוב. לא פעם הייתי עדה להתפרצות אמוציונאלית מלווה בבכי, כאשר אחד הסטודנטים "עלה" על מידע משפחתי שגרם לו לתהות מחדש על התייחסותו  לעיצוב. זכורה לי סטודנטית שהעזה ליזום פגישה עם הורה שהקשר אתו נותק לפני שנים והקורס נתן לה לגיטימציה כביכול, לחדש את הקשר, או סטודנט שהצליח סוף סוף לפתוח מכתבים מעיזבון משפחתי שלא היה לו עד אז אומץ לעשות זאת והחשיפה לתוכנם גרמה לו לטלטול רגשי עמוק שבא לידי ביטוי בסגנון העיצוב שלו שהשתנה באופן מהותי. במיוחד זכור לי המקרה של  אחת הסטודנטיות המבריקות שהיום היא בעלת מותג מצליח לאופנה, שחשפה דברים חסויים על ההיסטוריה המשפחתית של אמה- והחשיפה גרמה לה לחשוב מחדש על דרכה בעיצוב וכתוצאה מכך- חל שינוי מהותי בסגנון שלה והעיצובים שלה נראו יותר אותנטיים וייחודיים.

"בלי שורשים, שום דבר לא יצמח כאן" אמר צ'רצ'יל , אז שר המושבות הבריטי, לדיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל-אביב, כאשר האחרון ניסה לעשות עליו רושם בביקורו בעיר (30.3.1921)באמצעות נעיצת ענפי ברוש ואורן באדמה לאורך המסלול שבו היה אמור האורח לעבור. כצפוי, כל ה"עצים" נטולי השורשים, עפו ברוח החזקה, וחשפו את תרבות האינסטנט, שתל-אביב הצטיינה בה מראשיתה, לעיני האורח הנדהם.

את מה שאמר אז צ'רצ'יל לדיזנגוף, חייב, לדעתי,  כל מעצב  לשנן לעצמו כבר מתחילת דרכו היצירתית: "בלי שורשים- שום עיצוב מקורי לא יצמח".

בהקשר זה מעניין לציין שהתקופה היחידה בהיסטוריה של האופנה בארץ, שבה הגיעה האופנה הישראלית להישגים בינלאומיים הייתה משנת 1968 ועד 1973 (עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ומשבר האנרגיה שבא בעקבותיו).

ריקי בן-ארי שהייתה אז יועצת למרכז האופנה של מכון היצוא, מספרת על המפנה בסגנון האופנה בישראל כך: "עברתי במוזיאונים השונים בארץ, ראיתי וספגתי דברים ובהשראה זו התחלתי לעבוד עם היצרנים השונים במטרה לבנות לכל יצרן מעין פרויקט אתני-ישראלי…לאחר מכן ייצרנו את אותם סריגים בהשראות השונות ששידרו ישראליות ושיקפו היטב הלכי רוח ואווירה עיצובית, ששררה אז בארץ. לבסוף נערכה תצוגה מהממת של הדגמים שזכו להצלחה מסחררת. זאת לדעתי, הייתה אחת התפניות להשפעה האתנית בישראל" (חליפות העתים, עמ' 194) קולקציה זאת שהוצגה באוקטובר 1968 סימנה את ראשיתו של הסגנון הישראלי באופנה שהתפתח כאן בתקופה שבין  סיום מלחמת ששת הימים ופרוץ מלחמת יום הכיפורים והיה אחת הסיבות שבגללן הוצבה אופנת ישראל על מפת האופנה הבינלאומית והתג Made in Israel  היה תג יוקרתי שעבורו היו קניינים בעולם מוכנים לשלם כסף טוב.

דגם של אשה מהרי האטלס במרוקו ששימש מקור השראה לקולקציה של "ג'רקולי"

דגם של אשה מהרי האטלס במרוקו ששימש מקור השראה לקולקציה של "ג'רקולי" צילום: בן לם מתוך Israel Fashion 9, 1968

הדגם של ג'רקולי שנוצר בהשראת בגד מרוקני

הדגם של ג'רקולי שנוצר בהשראת הבגד המרוקני שלמעלה. צילום: פיטר הרצוג, Israel Fashion 9

נזכרתי בכך, כאשר בקרתי בתערוכה "בואי כלה" המוצגת עד סוף פברואר, בבית התפוצות בתל-אביב. עבודת המחקר המעמיקה שערכו הסטודנטים, בהנחית רונן לוין,  לאיתור ולגילוי השורשים האתנוגרפיים של משפחתם, העלתה אותם על דרך חדשה שבה היו צריכים להתבונן פנימה במקום החוצה ולגלות את ה"ארסנל" המשפחתי העשיר העומד לרשותם לצורך עיצוב שמלת הכלה.

 ברדס מסורתי תימני

ברדס מסורתי תימני- הילה טביב

מקור ההשראה של מור כפיר בהשראת הדיבוק

מקור ההשראה של מור כפיר בהשראת הדיבוק

איל רון-מיסטל טבעת אתנית כמקור השראה

איל רון-מיסטל טבעת אתנית כמקור השראה

התערוכה שאותה אצרו נטע הראל ורונן לוין, מציגה לצד כל דגם, חלק מהמחקר שנעשה לאיתור השורשים המשפחתיים ומסורות הלבוש האותנטיות, וברוב העבודות ניכר חיבור מעניין מאוד בין השורשים האתניים לבין הבגד העכשווי.

כאשר מעצבים בגד כלה בהשראת שורשים, המשימה היא לגלות את שביל הזהב שבין אז לעכשיו ובין טקסטיל מסורתי לטקסטיל עכשווי. השימוש בטכנולוגיות חדשניות הוא לגיטימי ומתבקש ויכול להביא לפיתוחו של טקסטיל חדיש ומקורי היונק השראה מטקסטיל מסורתי, ובנוסף מעשיר אותו ומחבר אותו ליצירה חדשה ברוח הזמן. נושא ההשראה האתני צריך להיות קרש קפיצה ליצירה מקורית וחדשה, שאיננה אתנית וגם לא היסטורית.  אין לחקות בה את הדגם המסורתי, אלא יש להטמיע אותו בתוך תהליכי העיצוב לצורך יצירת דגם חדש ועכשווי.

מאחר שקשה היה לי לצלם באולם התצוגה החשוך והצילומים שצילמתי לא עשו חסד עם הדגמים, העדפתי להציג כאן רק מקורות השראה של שלוש עבודות שונות לגמרי בגישה, במקורות ובדגם הסופי. את הדגמים עצמם תוכלו לראות בסרטון הוידאו היפה המופיע כאן למטה. כדאי לצפות.

השראה.


תויק תחת:אופנה וסגנון חיים Tagged: אייל רון מייסטל, בואי כלה, בית התפוצות. רונן לוין, ג'רקולי, דיזנגוף, הילה טביב, חליפות העתים, חן אריאל-נחמן, מור כפיר, מקורות השראה, מרכז האופנה של מכון היצוא, נטע הראל, צ'רצ'יל, ריקי בן-ארי, שורשים, שנקר, תרבות אינסטנט

להדפיס את העולם בתלת-מימד

$
0
0

תארו לכם שתוכלו ליצור בתוך ביתכם משק אוטרקי מושלם. אתם בעצמכם תייצרו במו ידיכם את כל מה שאתם זקוקים לו. כורסא ושני כסאות? בבקשה.  שולחן קפה? למה לא?  חלק חילוף למכונת כביסה שהתקלקלה? כבר בדרך… ואם אתם מתכננים ארוחה חגיגית בקרוב, למה שלא תתחילו כבר עכשיו לתכנן את הספלים, הצלחות והסכו"ם שתרצו להפתיע בהם את האורחים?…ואולי תרצו ללבוש לארוחה המיוחדת הזאת משהו מיוחד, כמו שמלה אדומה עם מחשוף בגב?

מדפסת התלת-מימד אמורה לבצע את כל המשימות האלה.  לא תצטרכו לנדוד בין חנויות הריהוט לחנויות ההלבשה, לא תצטרכו להזמין מחו"ל את החלק שהתקלקל במכונת הכביסה ולא תצטרכו למשש ולמדוד  הרבה שמלות אדומות שאף אחת מהן לא מתאימה בדיוק לזאת שיש לכם בדמיון… המדפסת תעשה את כל זה בעבורכם.

 פרט מתוך הדפסה במדפסת תלת-מימד שהופק ע"י חברת סטראטסיס, ישראל. נמצא בספריית החומרים במדיטק, חולון.

פרט מתוך הדפסה במדפסת תלת-מימד שהופק ע"י חברת סטראטסיס, ישראל. נמצא בספריית החומרים במדיטק, חולון.

 

איך כל זה קורה? אתם יושבים מול מדפסת התלת-מימד שלכם, מתכננים את השמלהלכל פרטיה ונותנים למדפסת פקודה: "הדפס!" לוחצים על enter ולאט לאט נוצרת מול עיניכם השמלה שחלמתם עליה, עם השרוולים הצמודים, גזרת הפרינסס המחמיאה לגוף ואחריה ממש באותה דרך אתם מדפיסים את הספלים, המפה וכל השאר.

הנעליים המודפסות שהוצגו בפריס עם הקולקציה של איריס ואן-ארפן ובוצעו ע"י סטראטסיס. מוצג בספריית החומרים, חולון

הנעליים המודפסות שהוצגו בפריס עם הקולקציה של איריס ואן-ארפן ובוצעו ע"י סטראטסיס. מוצג בספריית החומרים, חולון

טוב, ברור שאתם צריכים קודם ללמוד "לדבר" עם המדפסת, או במילים אחרות לדעת להשתמש בה. אבל, נניח שאתם יודעים בדיוק איך אתם רוצים את ספל התה שלכם ולא יודעים להשתמש במדפסת תלת-מימד? גם לזה יש פתרון. תוכלו לשלוח אי-מייל אל אחד המרכזים המפעילים מדפסות כאלה בעבור קליינטים כמוכם, תשלחו להם ציור או דימוי של הספל שבו חשקתם, תשלמו את מחיר ההדפסה והחומרים ותקבלו בדואר לביתכם את ספל התה שחלמתם עליו עם ראשי התיבות של שמכם על הידית…

המחקר המתקדם  בנושא המדפסת ה-3D , עוסק גם בהדפסת "חלקי חילוף" לבני אדם, הדפסת מסכת יופי נצחי, שבו תבקשו לסרוק את הפנים שלכם בגיל 20, לשמור את הסריקה ואחת ל-10 שנים- ל"הדפיס" בעבורכם את הדיוקן הסרוק ישירות על פניכם המתבגרות…

אם תצפו בסרטון הוידיאו המצורף – תבינו שכל מה שכתבתי כאן הוא רק פרומו לעולם החדש והאמיץ שאנחנו הולכים לקראתו…

זה אולי נראה לכם מדע בדיוני, אבל זה הרבה יותר קרוב ממה שאתם משערים. המציאות התלת-מימדית עולה על כל דמיון. זה כל כך מלהיב שאני ממש מתרגשת. וכשאני מתרגשת- אני מוכרחה לכרסם איזה קוביית שוקולד.

 תגידו, יש כאן מישהו שיכול להדפיס לי חפיסת שוקולד 70% קקאו בטעם תפוז?

אני מאוד ממליצה ללחוץ על הקישור כאן למטה ולראות כמה מסרטוני הוידיאו המדהימים באתר: Explaining the future

http://www.explainingthefuture.com/3d_printing_videos.html

 


תויק תחת:אופנה וסגנון חיים Tagged: איריס ואן-ארפן, מדפסת תלת-מימד, סטראטסיס
Viewing all 61 articles
Browse latest View live