לפעמים אני נתקלת בתמונה שמספרת לי סיפור. הסיפור לא תמיד שלם. לפעמים יש לו התחלה ואמצע אבל אין לו סוף. לפעמים יש לו סוף אבל אין לו התחלה או אמצע. אני יכולה להשלים את החלקים החסרים בעזרת שפת הבגדים. זאת שפה שעוזרת לי להבין את פרטי הפרטים של הדמות: מצב כלכלי, מצב חברתי, אפילו מצב אישי. זה שבגדים יכולים לספר על תקופה - כולם מסכימים, אבל שבגדים יכולים לספר על מצב אישי?
כשהייתי קטנה רציתי להיות מוכרת בחנות ממתקים. דמיינתי לי חנות קטנה ומטריפה עם המון צנצנות מסודרות על מדפים ובתוכן סוכריות מכל הסוגים והמינים: סוכריות טופי פירות עטופות בנייר משומן , צבוט ומגולגל בשני קצותיו, סוכריות מחליפות צבעים שצריך להוציא אותן כל פעם מהפה בשביל לראות לאיזה צבע התחלפו, סוכריות חמוצות עם דוגמת פרח באמצע שהיו נמסות לאט בפה ובסוף קצת שורטות את הלשון, סוכריות סגלגלות בצבע שמנת, ורוד או תורקיז חיוור, שמוצצים אותן לאט ובסבלנות עד שחושפים את השקד שבפנים.
http://www.odb.co.il/product.php?id_product=115101
איזו התרגשות. ספר הילדים הראשון שכתבתי "הנעליים המופלאות של טולי" יצא לאור בהוצאת "ספרספר". זוהי הוצאה לאור שמדפיסה ספרים בדפוס דיגיטלי וכורכת אותם רק לאחר קבלת ההזמנה ואז- שולחת את הספר לכתובת של המזמין. בשיטה זו אין בזבוז נייר. אין השחתת עצים. אין הובלה שמזהמת את הסביבה ואין עודפים שמחפשים מוצא (לא תמיד מכובד).
הספר הזה, שכתבתי כבר לפני חמש שנים, שכב לו בנחת באחת המגירות שלי, יחד עם עוד 3 ספרים נוספים באותה סדרה, וחיכה בסבלנות עד שיגיע הזמן הנכון. מאוד חששתי מהדפסת כמות גדולה של ספרים שנשארת אחר כך במחסנים וחיפשתי דרך אחרת לשיווק . בשלב מסויים עלה הרעיון של ספר וירטואלי באייפד עם אנימציה ממוחשבת- התחלתי לגלגל את הרעיון שאכן פתח אין סוף אפשרויות משחק ולימוד- אבל העבודה על הפקת ספר וירטואלי כזה עולה הון ןלכן ירדה אפשרות זו מעל הפרק.
החבילה ובה עשרת הספרים הראשונים שהגיעה לביתי עם שליח מיוחד
כמו שאתם יודעים, חנויות הספרים מוצפות בספרי ילדים. בשיטת השיווק הנהוגה כיום מדפיסים קודם את הספר ב-1000 עותקים לפחות ורק אחר כך מתחילים לשווק. הספרים שלא נרכשים במחיר מלא, והם הרוב המכריע של הספרים- נמכרים אחר כך בשיטת 4 ב-100 (כן, אני יודעת שהונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק לשינוי השיטה- אבל עד שנזכה לראות אותה מתממשת, שיטת ה-4 במאה תמשיך לשלוט).
פותחת בזהירות את העטיפה ומגלה את הספרים
לדעתי, עם הזמן, שיווק ספרים בשיטת print on demand ישתלט על שוק הספרים. זוהי בעיני, הדרך הכי הגיונית, הכי מתחשבת והכי הוגנת לשיווק ספרים. זהו שיווק הומני התומך במגמה הירוקה שמתחשבת בסביבה. זהו סוג חדש של מו"לות שאיננה מזהמת ואיננה מנצלת כוח עבודה זול ומאפשרת לכל אחד לבחור בספר שהוא מעוניין בו ולקבל אותו במהירות וביעילות ישירות לביתו, בשיטה זו המו"לים לא מנשלים את הכותב מזכויותיו, לא גוזרים קופונים שמנים על חשבונו ומאפשרים תחרות הוגנת לכל מי שכתב ספר, בלי לעבור את החומה הגבוהה של לקטורים, ידוענים, בנים של ידוענים או תשלומים של אלפי שקלים כהשתתפות של המחבר בהוצאה לאור של ספרו.
מאיירת הספר היא עירית שחרור-אבידב, שאיירה את הספר בכשרון ובחוש הומור יצירתי,שמשלים את הנימה המחוייכת של הסיפור.
כל מי שמעוניין לרכוש את הספר מוזמן ללחוץ על הקישור בראש הרשומה. הספר מתאים לגילאי 2-6 במיוחד לבנות שאוהבות נעליים, אבל לא רק…
ועכשיו, כשהספר החדש שלי יצא לאור, נשארה לי רק בעיה מהותית והיא מה להשיב לשאלה הפשוטה שאני נשאלת לעתים קרובות: "במה את עוסקת?"
רגע. אז במה באמת אני עוסקת? מעצבת אופנה? מעצבת תכשיטים? אוצרת תערוכות? חוקרת והסטוריונית של אופנה? או מחברת ספרי ילדים?
הלוואי שזאת תהיה הבעיה היחידה שלי. נכון?
מצאתי לנכון להעלות שוב פוסט זה, כמחווה למפעלי הטקסטיל והאופנה בישראל הנמצאים בימים אלה בסכנת חיסול כתוצאה מתחרות בלתי אפשרית עם המותגים המיובאים. אני רוצה לקרוא בקול רם: "די לכם לקנות ארבע במאה. מוטב לשלם קצת יותר עבור מוצר שווה ולתת פרנסה למפעלי אופנה ולמעצבי אופנה מוכשרים שלא מצליחים להרים את הראש מעל למים".
20 בפברואר 2011 in אופנה וסגנון חיים|
אנחנו מוקפים בבגדים ישנים. ערימות של בגדים שאנחנו לא זקוקים להם. בגדים שפעם היו שווים ונחשבים. בגדים ממותגים. בגדים מיוחסים. עכשיו יתרים ומיותרים.
כשאפשר לקנות בגד אחד ולקבל שניים חינם- מי בכלל צריך לשמור בארון בגדים משומשים??? ועם יד על הלב, בואו נודה שאנחנו לא באמת צריכות את הבגדים שקבלנו חינם. זה לא בדיוק הצבע שרצינו וגם על המידה הסכמנו להתפשר. נכון שכבר בחנות ראינו שהבגד טיפ-טיפה לוחץ בחזה וקצת מבליט את הבטן… אבל, האמנו שנצליח בקלות להוריד 2-3 ק"ג והבגד ייראה עלינו שיגעון… וחוץ מזה, נותנים בחינם. לא ניקח???
הבאנו את הבגדים הביתה. תלינו בארון. כשניסינו אחרי חודש למדוד מול הראי, התברר לנו סופית (איך לא?) שהבגד החדש מצמיח לנו בטן ומהדק את החזה עד להתפקע… כך שמהר מאוד מצאו הבגדים החינמיים האלה את דרכם אל ערימות הבגדים שהולכות ומתגבהות מסביבנו.
לא רק מסביבנו מתגבהים הבגדים המיותרים. זוהי תופעה חברתית גלובלית, ויש אמנים המשתמשים בבגדים מיותרים אלה כדי להעביר מסר, ליצור זיכרון, או לעורר מחשבה.
גררה דה לה פז: קשתות צבעוניות מורכבות מבגדים ישנים הנשענים על רגליים אנושיות
גררה דה לה פז הוא השם המשותף לשני האמנים הייחודיים שמוצאם מקובה. האחד הוא אלן גררה (1968) והשני הוא נראלדו דה לה פז (1955) . בספרדית, גררה פירושו מלחמה ולה פז פירושו שלום. וביחד: מלחמת השלום.
גררה דה לה פז: ערימה בגדים צבעונית בכל צבעי הקשת
שני האמנים האלה חיים כיום במיאמי ויוצרים מיצבים מבגדים ישנים. המיצבים והמיצגים שלהם נעים על קשת רחבה שבין פיגורטיבי לאבסטרקט: עצים, אנשים, חיות וגם צורות אמורפיות שהצבעוניות שלהן שובה לב.
גררה דה לה פז: עץ בונסאי עשוי מבגדים ישנים
גררה דה לה פז: אביב בהדרו וכולו מבגדים משומשים
הבגדים הישנים והמיותרים הופכים תחת ידיהם של גרדה דה לה פז ליצירות אמנות צבעוניות, שמחות ומלאות חיים. יחד עם זה הם מעבירים מסר חברתי קשה הנוגע לצרכנות הלא מרוסנת שלנו ולחברה המערבית המאבדת כוון. מסר שאפשר לצמצם לחמש מילים: 'אכול ושתה כי מחר נמות'.
הנה הוידאו המדהים של הצמד שמסביר את הקשר שבין עבודתם לבין ההשלכות של צריכת יתר
האמן היהודי כריסטיאן בולטנסקי (1944) משתמש בבגדים ישנים כדי להנכיח את האין. המיצבים שלו הם דרמטיים ומונומנטאליים. ביצירתו של בולטנסקי, הבגדים המשומשים שפעם היו בתוכם אנשים, תלויים בגיבוב מסביב לקירות העירומים או נערמים בערימה ענקית ומבטאים ריקנות איומה. האסוציאציה המיידית למראה המיצב של בולטנסקי מחברת אותנו אל השואה ואל הבגדים שנשארו אחרי שהאנשים שלבשו אותם כבר לא היו בין החיים.
מבט על המיצב של בולטנסקי במונומנטה בפריס
במונומנטה 2010, שנערכה בגרנד-פאלה בפריס, הציג בולטנסקי יצירה גדולת מימדים שנקראה 'personnes' שפירושה בצרפתית גם אנשים וגם אף אחד. היצירה הייתה מורכבת משורות שורות של בגדים המונחים על הרצפה ומערימה ענקית של בגדים במרכז האולם הענקי , כאשר מלגזה ענקית יורדת מהתקרה נוגסת בבגדים ומשליכה אותם שוב אל הערימה. גם בתערוכה 'עבודה בתהליך' שאצרה לאחרונה סוזן הילר במוזיאון ישראל, הוצג מיצב עשוי מבגדים ישנים של בולטנסקי, שאותו הקדיש לידידו ז'אק אוחיון.
בולטנסקי: המיצב שהוצג במוזיאון ישראל
והנה וידאו שממחיש את המיצב במונומנטה בפריס באמצעות תנועה וקול. חייבים לראות בשביל להאמין!
גם בת זוגו של בולטנסקי, אנט מסאג'ה (1943) משתמשת לפעמים ביצירותיה בבגדים ישנים, אלא שאצלה הם מעורבים באלמנטים נוספים. כאישה וכאמנית, היא משתמשת ביצירותיה באלמנטים הקשורים להיותה אישה. היא אוספת פרטים מהסביבה הביתית שלה, גוזרת, צובעת, תופרת וסורגת. והנה הסרטון שבו היא מסבירה את יצירתה ואת השקפת עולמה באנגלית 'מצורפתת'.
מסאג'ה הציגה עבודות בתערוכה פורצת הדרך 'אמנות נשים' elles @ centre Pompidou שאותה ראיתי במוזיאון פומפידו בקיץ 2010 והיא עדיין מוצגת שם, אז אם במקרה אתם בסביבה…
ולסיום,תרשו לי להזכיר לכם כי בגדי נשים הוזלו ב- 30% בעשר השנים האחרונות. בגדים זולים נקנים יותר ונלבשים פחות. כל הוזלה נוספת במחיר הבגד- פירושה ניצול יתר של פועלי הייצור עד כדי סיכון חייהם. בבנגלדש משתכר פועל בייצור אופנה 10$ לחודש והוא עובד 80 שעות בשבוע ללא שבתות ותנאים סוציאליים. אם הייתם חושבים על זה, האם הייתם בכל זאת קונים בגדים זולים ?
איך שיר נולד אתם כבר יודעים. יונתן גפן סיפר על זה באחד משירי "הכבש השישה עשר". אצל גפן, שיר נולד כמו צחוק שמתחיל מבפנים ומתגלגל החוצה. כמו תינוק שמתחיל ללכת לבד. ובציטוט מדוייק זה הולך כך: "מחבר שלוש מילים, מחמם על אש קטנה ורץ מהר להביא בצל מהשכנה. מוסיף שני חרוזים, קצת פלפל, קצת מלח, מערבב שלושה כבשים וזורק קובייה של קרח".
ואיך נולד ספר הילדים שלי "הנעליים המופלאות של טולי"? תתפלאו. בכלל לא כמו שיר.
הספר "הנעליים המופלאות של טולי"
בשנת 2005 לקחתי קורס בפאוור פוינט והייתי צריכה להכין תרגיל עם כמה תמונות וטקסט. דפדפתי בגוגל וחיפשתי תמונות של חיות. חשבתי להכין איזו מצגת על ג'ונגל או משהו כזה. כולה תרגיל. מה יש כאן להשקיע? פתאום קפצו לי מול העיניים כמה תמונות נחמדות של צבים ושמרתי אותן במחשב, על שולחן העבודה, כדי שיחכו בשקט לטקסט לכשיגיע. חיפשתי טקסט מתאים ושום דבר לא נראה לי, אז החלטתי לחבר טקסט משלי שילווה את תמונות הצבים. הטקסט שחיברתי היה על משפחת צבים שבה השתתפו שני צבים וצבה אחת שיצאו לטיול עם אימא צבה בשדה.
המצגת ההיא התפתחה לספר ילדים חביב בשם "צב, צבה ועוד צב" שבשלב כלשהו אפילו עמד לצאת לאור, אבל אז, בגלל סיבות שלא אפרט כאן ירדה האפשרות הזאת מעל הפרק.
שלושת הצבים מהספר הראשון שלא יצא לאור. איירה: חגית רשמן
מתוך משפחת הצבים הנחמדה ההיא אהבתי ביותר את הצבה שנקראה "צביאלה". היא הייתה צבה תמימה, חמודה ו"ילדתית" שאהבה בגדים, כובעים ונעליים, והרגשתי שכל ילדה יכולה להזדהות אתה בקלות.
עברה שנה. עברו שנתיים ומשפחת הצבים שלי שכבה בהקפאה עמוקה, עד ש…יום אחד כשישבתי ליד המחשב קפצה לי פתאום מול העיניים הצבה צביאלה. היא תבעה את עלבונה. כל כך הרבה זמן בהקפאה? נו????? ופתאום… המילים זרמו מאליהן, ועוד באותו ערב חגגתי את לידתה של הצבה צביאלה.
כמובן שהסיפור הראשוני עבר הרבה תיקונים, שינויים והתאמות. סיפור ילדים צריך להיות מאוד מדוייק ולמרות מה שאולי נראה לכם, דווקא בסיפור ילדים צריך לעבוד קשה מאוד עד שכל מילה מיותרת מפנה את מקומה, וכל מילה גבוהה מדי מנמיכה את קומתה, והטקסט זורם וקולח, אבל לגמרי טבעי ובהחלט לא מתאמץ או מתחכם. כי אם לא- הקורא הצעיר מרגיש את הזיוף מיד. וכך, למרות שעל פניו הסיפור היה מוכן, עבדתי שוב ושוב על הטקסט, החלפתי פה מילה ושם משפט, קיצרתי משפטים ארוכים מדי, שייפתי פינות מחוספסות, והתאמתי חרוז לשורה ומילה למשפט עד שהייתי מרוצה. כמובן שבגלל הפרפקציוניזם ההסטרי שלי עבדתי על הטקסט, שכולל רק כ-300 מילה, כמעט חצי שנה. זה לא אומר שעבדתי כל יום מהבוקר עד הערב, אבל מדי יום ולפעמים גם כמה פעמים ביום קפצתי להגיד שלום לצביאלה ועל הדרך שיניתי עוד מילה פה, ופסיק או נקודה שם.
הגיע הרגע שבו לא מצאתי עוד מה לשנות, לגרוע, או להוסיף, והחלטתי לבדוק את סיכויי הספר מול הוצאות הספרים. שלחתי את הטקסט ל-5 מו"לים מוכרים. חיכיתי כמה שבועות ואז… בהוצאת "דני" הודיעו לי שהסיפור לא מתאים להם, בהוצאת "הקבוץ המאוחד" אמרו שאולי כן אבל עוד לא החליטו, והשאר פשוט לא ענו לי ואפילו לא החזירו את כתב היד.
אחרי שהגיעה התשובה הסופית מהוצאת הקבוץ המאוחד שבה נכתב "לצערנו לא נוכל להוציא את הספר שלך לאור בגלל קיצוצים בתקציב, למרות שאנחנו חושבים שהוא ראוי", נכנסה שוב צביאלה להקפאה לפרק זמן בלתי ידוע.
וכאן התערבה המקריות, שאפשר גם לקרוא לה בשם יד הגורל. וכך זה קרה: בדצמבר 2012, חיברה מאיה, נכדתי המתוקה, בת התשע, את ספר הקומיקס הראשון שלה ואני הבטחתי לה שאכרוך לה אותו כמו "ספר אמיתי". חיפשתי איך לקיים את הבטחתי ואז גיליתי להפתעתי המוחלטת, את שיטת ההוצאה לאור של ODB on demand book, שמאפשרת להוציא לאור כל ספר שהוא, מבלי להשקיע כסף בהדפסת אלפי ספרים שאולי לא יהיה להם דורש, מתוך עקרון פשוט והגיוני: כשתגיע הזמנה- יודפס הספר בדפוס דיגיטלי ויישלח אל המזמין. וכך, כמות הספרים שתצא לאור- תהיה בדיוק בהתאם לביקושים.
כריכת הספר של מאיה רז
de kip strip
כשהיה לי ברור שזאת השיטה הנכונה בעבור הספר שלי, התחלתי לחפש מאיירת כלבבי. עבודתה של המאיירת על ספר ילדים חשובה לא פחות מאשר הטקסט, מכיוון שהיא הופכת את המילה האבסטרקטית לאיור מוחשי, שכל ילד וילדה יכולים להתבונן בו ולהזדהות אתו.
הסקיצה הראשונה של הצבה שאיירה עירית אבידב (שחרור) גרמה לי להתאהב בה ממבט ראשון
קבלתי מספר שמות של מאיירות מוכשרות והראשונה שפניתי אליה הייתה עירית אבידב (שחרור). שלחתי לה את הטקסט ובקשתי ממנה שתשלח לי סקיצה ראשונה של הצבה צביאלה. ברגע שראיתי את הסקיצה הראשונה ההיא, היה ברור לי מעל לכל ספק כי אין לי יותר מה לחפש. שלחתי לה מייל קצר "את תהיי המאיירת של הספר שלי".
כפולה ראשונה מתוך הספר
איור: עירית שחרור (אבידב)
במשך שלושה חודשים של עבודה מאומצת, ראיתי איך הספר הולך ולובש צורה. התקשורת בין עירית וביני הייתה מעולה ועירית התגלתה לא רק כמאיירת מחוננת, אלא גם כבן אדם שנעים לעבוד אתו. החלפנו דעות והשגות, הצענו הצעות ובדקנו אפשרויות. זה היה תהליך מרתק ומפרה אשר משתקף לדעתי (לגמרי אובייקטיבית…) במוצר הסופי.
כאשר הספר היה קרוב לסיום, עלה על הפרק שינוי השם של הצבה. זה נבע מהנחת עבודה שהספר עתיד לצאת לאור גם באנגלית ו"Zviella" באנגלית נשמע ממש מוזר , ואז נאלצתי להודות שגם בעברית "צביאלה" נשמע כמו שם של מישהי מהפלמ"ח… בקיצור, התחלנו לשחק עם שמות שמתחברים ל"turtle". קודם דברנו על Tina ואחר כך עלה השם Tolie שנשמע חביב וקליט. וכך התחלפה לה צביאלה בטולי ומכיוון שיש בסדרה עוד שני צבים אז היה קל להתאים להם את השמות Toby ו- Tomy.
אז הנה לפניכם הסיפור שמאחורי הסיפור. ועכשיו כשאתם יודעים על גלגולי הספר כמעט הכול, נשאר לכם רק לרכוש אותו ולאמץ אל לבכם בחום את טולי, הצבה החמודה שמשתוקקת לחברים חדשים.
והנה הלינק. הקליקו ותקבלו לביתכם את הספר המקסים "הנעליים המופלאות של טולי".
http://www.odb.co.il/product.php?id_product=115101
שוב ברוטרדם. שוב מהלכת בליינבאן, איזור החנויות המודרני שנבנה אחרי מלחמת העולם השניה. שוב להביט אל הבית שבו גרנו פעם, כשהיינו סטודנטים והורים צעירים לילדה קטנה ולתינוק שזה אך נולד. שוב התחושה המוכרת של להניח כובע על הראש ולהתבונן בראי…רק שבמקום פנים צעירות ורעננות של סטודנטית לעיצוב אופנה באקדמיה לאמנויות יפות- מחזירה לי מבט אישה אחרת שהנעורים הם ממנה והלאה. רוטרדם הזכורה לי משנות ה-70 של המאה הקודמת שרק התחילה אז בתהליך השיקום אחרי ההרס והחורבן שזרעו פה הגרמנים נראית היום בנויה לתפארת. באיזורים שהיו אז שטחים ריקים- עומדים היום בתי קומות והתחושה האורבנית מתחזקת עם על צעד שצועדים במרכז העיר שבו גרנו פעם.
תרבות הצריכה מעפילה כאן לרמות שלא קיימות בכלל בארץ. חנויות המזון שופעות מיני מזונות מכל העולם שכוללים מאות סוגי לחם, עשרות סוגי נקניק, ארוחות קפואות, ירקות חתוכים ומוכנים בכל גודל, הרכב וצורה. מעולם לא נראה לי המערב כה דקדנטי ומעולם לא חשבתי שלחם, אותו מוצר צריכה בסיסי, יכול להופיע בחמישים גוונים של אפור…
עכשיו כבר אווירת קריסמס בחנויות והשפע ממש מנקר עיניים. דקדנטיות כבר אמרתי?
והנה התמונות שהעלה האייפון. חגיגת שפע או סוף עונת התפוזים? תחליטו אתם…
<img src="http://ayalaraz.files.wordpress.com/2013/11/20131114-152453.jpg"
לכל אחד יש חלום על מקום. החלומות שונים זה מזה ממש כמו שהחולמים שונים זה מזה. אחד מפנטז על איי גלפגוס, שם יוכל לראות פינגווינים וכלבי ים ולהרגיש לבד בעולם, אחר מפנטז על העפלה על האוורסט בקור מקפיא רק כדי לראות את הזריחה מעל אחת הפסגות המושלגות ולהוכיח לעצמו שהוא עשה זאת. כמו שכל אדם הוא תבנית נוף מולדתו- כך גם כל חלום הוא תבנית גיל, מצב כלכלי, חינוך ונסיון חיים.
החלומות שלי על מקומות אחרים- הם לא אקזוטיים, לא נועזים ולא מרחיקי לכת. לא כרוכה בהם סכנת חיים ואין בהם בעלי חיים נדירים או דממה מושלגת. החלומות שלי הם אורבניים. ערים סואנות. אנשים זרים. תערוכות מעוררות דמיון וארוחות מעוררות חיך.
חלום אחד כזה התגשם לי השבוע, יותר במקרה מאשר בתיכנון מושכל.
צירוף הנסיבות הביא אותי לגור במשך שלושה ימים בתוך חלום אורבני. מעוצב, יפיפה, מעורר חושים וממוקם בצנטרום של הפיילה.
הכוונה המקורית היתה לערוך ביקור נוסטלגי ברוטרדם, העיר שבה גרנו בתקופת לימודינו במשך חמש שנים. רצינו לגור קרוב ככל האפשר לדירה הצנועה שבה גרנו אז, בסוף שנות הששים ותחילת השבעים, המקום הכי קרוב לדירה ההיא היה ההילטון, המלון שנשקף אז מחלון המטבח שלנו, אבל מכיוון שהמחיר היה בשמיים, חיפשתי אלטרנטיבה והודות לאלוהי האינטרנט, הייתה לי הארה. לגור בדירה שכורה במקום בבית מלון.
נסיון עם דירות שכורות כבר היה לנו ממקומות נחמדים בפריס, ברלין וניו-יורק, אבל לשני לילות? זה פרק זמן קצר מדי שלא תמיד ניתן להשגה.
העקשנות והסקרנות הבלתי אפשריות שלי הביאו את האופציה המסקרנת: דירת סטודיו במרכז רוטרדם, שתי דקות מהבית שבו גרנו פעם, במרכז השוקק של רוטרדם,
הצילומים של הדירה באינטרנט נראו יותר מדי טוב בשביל להיות אמת, ואני כבר צברתי מספיק נסיון בפענוח תמונת חדר שצולמה מזווית מחמיאה במיוחד שכל דמיון במציאות בין הצילום למקור הוא מקרי בהחלט.
אבל הפעם זה נראה שונה: שטח הדירה היה אמור להיות 45 מטר, שאיך שלא תסתכלו על זה- זה מספיק גדול, מטבח מצוייד, והעיקר דירה חדשה לגמרי שזה עתה הושקה. לא רציתי לפתח ציפיות מרחיקות לכת, אבל הייתי סקרנית מאוד.
מה שראינו כשפתחנו את דלת הדירה עלה בהרבה על כל דמיון.
דירה בקומה האחת עשרה, הממוקמת במרכז העיר, כל כך חדשה שעדיין היה באוויר ריח של צבע טרי. מוקפת חלונות שקופים בגובה כל הקיר משלושה צדדים, מעוצבת עד הפרט האחרון שיצא ממגזין עיצוב 2013 והכול מתוצרת Allessi הנחשבת לטופ דיזיין.
השהות בדירה הזאת היתה חוויה שלא תישכח. לראות את השקיעה מהקומה ה-11 יורדת לאט לאט על העיר, לראות את הבוקר עולה בדמדומי השחר המבהירים בהדרגה. חוויה שלא מהעולם הזה, מה עוד שנגד כל הסיכויים גם קבלנו מזג אוויר בהיר שהגדיל את הראות עד קצה האופק.
עכשיו, אתם בטח תרצו לדעת מה המחיר של מקום בגן עדן לשני לילות- נכון? ובכן, גם זה יבוא בהמשך עם הפרטים הרלבנטיים.
ועכשיו ניתן את רשות הדיבור לתמונות…
בעוד כמה ימים נדליק נר ראשון של חנוכה ונאכל סופגניות מיני שיאפשרו לנו גם לשמור על הדיאטה וגם לקיים מצווה. אולי גם נשיר "מעוז צור ישועתי" מבלי להבין את המילים שממילא לא הבנו אף פעם ומבלי להיכנס לאווירה הדרמטית שאפיינה את חג החנוכה בימים שאני הייתי ילדה.
היום חנוכה הוא חג משפחתי, אבל בילדותי הוא היה חג לאומי. בימים שלפני קום המדינה, עדיין לא היו לנו יום זיכרון ויום עצמאות – וחג החנוכה מילא את מקומם כחג הגבורה, המלחמה הצודקת והניצחון המוכרח לבוא. חגיגות ענקיות נערכו בבתי הספר והחלק המרכזי שבהן היה המסכת שבה הודגש ניצחון המעטים על הרבים. אנחנו הזדהינו כמובן עם המכבים ושרנו בקול רם את שירו של לוין קיפניס על פי האורטוריה של הנדל:
מכבים אנחנו,
דגלנו רם, נכון,
ביוונים נלחמנו
ולנו הניצחון…
להיות מכבי נחשב אז הרבה יותר מלהיות יווני למרות שכובע הקרטון והשריון המצופים נייר זהב מבריק, של היוונים, היו הרבה יותר מרשימים מהלבוש האקלקטי של המכבים, שכל אמא אילתרה מסדין ישן שהיה בבית. אבל העיקר בחג החנוכה היה האור. כי חנוכה נחשב לחג האור, לא במובן הניו-אייג'י של ימינו, אלא במובן התמים של אז.
באותן שנים רחוקות, כשאני הייתי ילדה, האור של הנרות היה יותר מורגש ויותר מרגש, ואני נשבעת שלא רק הנוסטלגיה מדברת מגרוני. הבתים בישראל של שנות הארבעים היו מוארים תמיד באור עמום, כדי שלא לבזבז חשמל, והאור בנורות הלהט של אז, היה יותר צהוב וחמים. על הרקע הזהוב-עמום הזה אור הנרות נראה זוהר פי כמה ואם אתם זוכרים את האווירה בסרט "חנה ואחיותיה" של וודי אלן – תוכלו לדמיין בקלות את האור ששרר בדירות הקטנות, הצנועות והחמימות של שנות הארבעים והחמישים.
טקסטורה של שלכת
זכרונותי מחג החנוכה כוללים גם ריח חמוץ של סוודר צמר שהתרטב בגשם, חריקת מגפיי גומי שטבלו קודם בשלולית, קרקור צפרדעים מונוטוני ואפילו יללת תנים מרוחקת שהצטרפו כולם ביחד לשיר "נר לי דקיק- בחנוכה נרי אדליק" ששרתי עם בני משפחתי בקול ילדותי גבוה ועתיר זיופים…
מצע של עלי שלכת
סתיו2013
השתקפויות סתיו
בדומה לכריסמס בעולם הנוצרי, גם חנוכה שלנו אמור להיות חג חורפי. גם הסופגניות טעימות פי כמה כשאוכלים אותן בקור. אבל השנה הקור לא הגיע ובמקום זה יש לנו מזג אוויר שיותר מזכיר קיץ מאשר חורף. הסתיו, הוא לדעתי העונה היפה ביותר בשנה, אבל רק אם אתם גרים בצפון אירופה או בצפון אמריקה. כשאני כותבת את המילה סתיו, אני כבר מרגישה מלנכוליה הנוגעת באיזה נים נסתר. לשלכת יש תמיד מראה קסום. אבל איפה יש אצלנו שלכת? נתון טריוויאלי זה לא עצר אף פעם שום משורר או פזמונאי ישראלי מלחבר שירי סתיו ושלכת, המתרפקים על כל מה שאין בארצנו החמה. כי כמו שאתם יודעים, העובדות הברורות לכל, לא הצליחו אף פעם לבלבל את מי שלא לקח אותן בחשבון.
גשר, עצים ושלכת
סתיו בחלונות ובלבבי, לו רק לא נתתי לו ללכת. פעם החמה זרחה גם לי, ועתה נותרתי בשלכת. (אמיתי נאמן).
זה הסתיו עם הענן, ועם הרוח המייבב, ואם אתה סתם ציניקן בכל זאת זה צובט בלב. (יחיאל מוהר).
יום סתיו מהאגדות
אין דברים כאלה
השתקפות וגשר
הסתיו, אותה עונה חמקמקה, שלעולם אין לדעת אצלנו מה יהיה מזגה, נשמרה לאורך הדורות בזכרון הקולקטיבי שלנו כסתיו אירופאי. וזה המקום להזכיר כי כמעט כל ספרי הילדים שקראתי בילדותי נכתבו בחו"ל על ידי סופרים אירופאים ואחר כך תורגמו לעברית, או שנכתבו בארץ על ידי סופרים שגדלו ובגרו באירופה, והמשיכו לכתוב כאן בשפת אמם, כמו הספר "דן ויאן והחסידות" שנכתב על ידי מרים זינגר שהגיעה מרוסיה המושלגת אל דגניה א', או "פצפונת ואנטון" שנכתב בחורף גרמני קר מאוד על ידי אריך קסטנר. כמובן שגם "אוליבר טוויסט" היתום המסכן שהעז לבקש עוד מנת אוכל כי היה רעב, רעד מקור בחורף האנגלי הגשום, יחד עם מחברו, צ'ארלס דיקנס .
עץ נטוי על המים
אור סתיו
חודש נובמבר השנה, הוא עדיין קיצי, אבל לפני ארבעים שנה, ב1973, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, באוקטובר העקוב מדם, היה כאן כבר ממש חורף. מעניין איך הזיכרון שלנו כורך את המאורעות המכריעים בחיינו בחבילה אחת, הכוללת את מזג האוויר, את הריחות המיוחדים של אז ואת קולות הרקע העולים יחד עם כמה דימויים צבעוניים וחדים להפליא ועם אי אלה דימויים מטושטשים ודהויים בצבעי אפור עכורים.
השתקפות סתוית
טקסטורה של עלי שלכת
עלי שלכת על שביל החצץ
טקסטורה המתאימה לצעיף משי
גילוי נאות: הרשומה הזאת התכוונה מלכתחילה לתת במה לכמה מצילומי הסתיו היפיפיים שצילמתי בשבוע שעבר בפארק של מוזיאון בוימאנס ברוטרדם, שם ראינו את התערוכה של אוסקר קוקושקה. אבל, כמו שקורה לפעמים בכתיבה ספונטנית, כמה נושאים שביקשו להיכתב, קפצו פנימה מבלי לבקש ממני רשות…
ומה יותר מתאים לסיום מהקטע של יונתן גפן מתוך השיר "אני אוהב", משירי הכבש הששה עשר?
"אני אוהב את החורף ואת הקיץ ואת הסתיו
ואת האביב ואת מה שעכשיו".
אתם יודעים מה? בעצם, גם אני.
איך אומרים בעברית: ?Bad, worse, worst רע, גרוע, מכה? האמת היא שלא ממש משנה איך אומרים את זה בעברית, אבל ההבדל בין רע לבין מכה מורגש באופן ברור מאוד כשזה קורה אצלך בבית.
אקדים ואומר שכל רע הוא יחסי, ממש כמו שכל טוב הוא יחסי, וזאת הקדמה מחוייבת המציאות לסוג כזה של פוסט שעלה על דעתי ממש ברגע זה ואני כבר מעלה אותו על הכתב. לא מדובר כאן בדיני נפשות חלילה וחס, לא במכת טבע, ולא בבעיות בריאות, הכל בסדר תודה לאל חמסה-חמסה-חמסה. אז קחו את זה בפרופורציה. כולה שיפוץ בחדר האמבטיה.
אמנם את המשפט "ביתי הוא מבצרי" לא אני המצאתי, אבל נשבעת לכם שהייתי ממציאה את זה לגמרי לבד, אם אף אחד לא היה מקדים אותי בענין. למה? כי כשאני בבית, אני רוצה להרגיש פרטיות. אני לא רוצה שאף אחד ייכנס אלי מתי שבא לו ולא רוצה שאף אחד יעשה אצלי בבית ככל העולה על רוחו. וזה כולל בעיקר, אנשים שאני לא מכירה…
חדר השינה בזמן השיפוץ
ואחרי ההקדמה הארוכה הזאת הנה סיפור המעשה. ביום ראשון השבוע, לפני נצח בערך, התחיל בביתנו השיפוץ בחדר האמבטיה. לא משהו רציני. החלטנו לעקור את האמבטיה שאנחנו כבר מזמן לא משתמשים בה ולהחליף אותה במקלחת. לגמרי פשוט. נכון? כך גם אנחנו חשבנו כשהחלטנו על שיפוץ.
המשפץ הודיע לנו שהוא מתחיל ביום ראשון בשעה 07:00 בדיוק. אתם יודעים מה קורה לי כשמעירים אותי מוקדם בבוקר? אתם לא באמת רוצים לדעת. אבל כשהשיפוצניק מודיע שהוא מתחיל לעבוד ב- 07:00, אני מתוקתקת כבר ב- 06:30. ערב קודם פינינו את חדר האמבטיה מכל חפץ ותכשיר (אתם לא מאמינים כמה תכשירים כאלה יש לכם בבית עד לרגע שבו אתם צריכים לסלק אותם ממקומם). את המיטה הזוגית כיסינו בכיסוי מיטה בצבע תכלת וחשבנו שבזה הסתיימו ההכנות לשיפוץ. אז זהו. שלא.
כמה תכשירי טיפוח יש לכם בבית?
ראשון הגיע רלף. נראה נחמד. על הראש ברט שחור באלכסון והוא ממוצא הולנדי. שזה בכלל יופי… קפה? תה? אני שואלת. לא, הוא עונה, הבאנו אתנו כל מה שצריך. ותוך דקות הוא מתנחל בחדר השינה ובאמבטיה, פורש יריעות ניילון על המיטה הזוגית, פורש יריעת ניילון על דלת חדר הארונות ומדביק הכל בנייר דבק עבה. הבנתם? חדר הארונות שלי עם כל הבגדים שבו- מעתה אטום בפקודה. איך אני אחליף בגדים? זה באמת לא הבעיה שלו.
חדר הארונות אטום
חולפת עוד חצי שעה ומגיע איציק, השיפוצניק ההורס. הוא זה שהורס את האריחים ואת רצפת הקרמיקה כדי שאפשר יהיה לאטום מסביב כמו שצריך, לפני שיניחו את החדשים.
עוד כמה דקות חולפות ומגיע אופיר. הוא בא לבדוק אם כולם הגיעו. הוא עולה לחדר האמבטיה ונבלע שם. תוך דקות מתמלא הבית ברעש מחריש אזניים. את הקרמיקה שוברים במכות רצח ואחר כך מתחילים לקדוח בבטון.
מכיוון שחדר העבודה שלי ממש קרוב לחדר האמבטיה, הרעש הנורא מבריח אותי לקומה התחתונה. לקרוא אני לא מסוגלת, לכתוב במחשב בלתי אפשרי. פעולה במטבח לא מומלצת בגלל מיסוך האבק המכסה כל פינה. גם בגינה אי אפשר לעבוד בגלל אובך כבד שמקשה על הנשימה. מזג האוויר אפוקליפטי לגמרי. בקיצור, אין לי מה לעשות…
פינת הקפה של המשפצים
בנסיון לראות את חצי הכוס המלאה, אני מחליטה לצפות בטלוויזיה. בהוט יש בדיוק סרטי מופת ישנים ואני שמחה לגלות את דני קיי בתפקיד הנס כריסטיאן אנדרסן. ממתק אמיתי. הכל רצוף שירים ולרגע אני כמעט שמחה על החופשה מאונס מול הטלוויזיה. אבל, לאחר הפסקת קפה קצרה של המשפצים, שוב מתחיל הרעש המחריש אזניים. אני מגבירה את הסאונד עד למקסימום האפשרי, אבל במקום לשמוע את דני קיי שר, אני שומעת איך קודחים לי במוח מנהרה ארוכה ארוכה ורואה את הפרצופים המצחיקים שעושה דני קיי האילם.
צילצול פעמון ועוד מישהו בדלת. זה האינסטלטור. רלף כאן? הוא שואל. כן, אני עונה וגם הוא עולה ונבלע למעלה. את דלת הכניסה אנחנו משאירים פתוחה כי ההורס ורלף כל הזמן עולים עם דליי מלט ויורדים עם דליים של שברי בטון. אני אוטמת את האזניים באטמי אוזניים שנשארו לי מהטיסה האחרונה. אולי זה עוזר נגד רעש מטוסים, אבל לא נגד רעש קדיחה בבטון. אני מוותרת על הטלוויזיה והולכת לשתות קפה עם דני. עוד פרצוף מציץ בדלת. ומישהו שואל: אתם משפצים? כן, אני עונה, מי אתה? אני עוזר להם, הוא עונה וגם הוא עולה בזריזות למעלה.
כל חצי שעה, מישהו נוסף מגיע ואני כבר מזמן הפסקתי לספור…רעש. אבק. בלגן מהגהינום. רק מה? חשבתי שבגלל שהתחילו את יום העבודה בשעה מוקדמת בטח גם יסיימו מוקדם…טעות חמורה. רלף וחבורתו עולים ויורדים עד 18:00 והבית שלנו שנראה כמו אחרי רעידת אדמה- מרגיש לי פתאום זר ולא מוכר. בסיומו של יום השיפוצים הראשון אני כושלת אל המיטה החלופית עם כאב ראש מטורף וכמה השגות מרחיקות לכת על שיפוצים עתידיים…
היום הראשון של השיפוץ הוא הכי קשה, אמר לי רלף. כן, אבל הוא לא לקח בחשבון שלמחרת הובטחה לנו הפסקת חשמל. ואכן, למחרת בשעה 10:00 התחילה הפסקת חשמל. כל המשפצים נטשו את משמרתם ואני נשמתי לרווחה. יופי. יום שקט בבית. לקחתי את הספר שהתחלתי לקרוא, אבל, בגלל שהיה זה יום מעונן – לא היה לי מספיק אור לקריאה. אין בעיה. יש תאורת חרום. מיקמתי והמשכתי בקריאת הספר המעניין של אסתי. ג. חיים "חיינו השניים". ספר מעניין וכתוב נפלא. אבל לאט לאט הלכה תאורת החרום ונחלשה עד שבשעה 15:00 כבתה סופית.
איזו מכה. אי אפשר להשתמש במחשב. אי אפשר להשתמש במתקן המים החמים להכנת תה. אי אפשר להשתמש במכונת הנספרסו להכין קפה וגם אי אפשר לקרוא… אבל, ברוך המוציא אייפון מן הארץ. אני חורשת את האייפון לאורכו ולרוחבו עד ש…נגמרת לי הסוללה. השעה היא 16:30, חושך מוחלט בבית. שום דבר לא עובד והזמן לא זז.
איך חיו אבותינו הקדמונים במערה? אני תוהה כשאני מודעת היטב לשעבודנו הטוטלי לחסדי הטכנולוגיה והאנרגיה. מאחר שמושג הזמן הוא יחסי ולא מוחלט, ברור ששעתיים ללא חשמל ארוכות הרבה יותר משעתיים רגילות. ואם גם לוקחים בחשבון ש"אני עסוקה משמע אני קיימת" היא הפראפרזה שלי על המשפט של רנה דקארט, אז ברור לכם לגמרי שזה לא היה קל.
…מחר אמור רלף לסיים את השיפוצים. את המקלחון יביאו בעוד שבוע ואנחנו מתחילים לראות את האור בקצה המקלחת.
ואם אתם רוצים להישאר חברים שלי אז אל תדברו אתי יותר על שיפוצים. טוב?
זיכרון השלג הראשון מחזיר אותי לשנת 1950. בוקר חורפי וקר בטבריה של ילדותי. אני פותחת את הדלת אל החצר, ומרגישה משהו שונה. לובן מוזר מכה בעיניים וצריבת קור מעקצצת באף.
שלג? אני לא לגמרי בטוחה...כן, שלג! אני יודעת פתאום. נזכרת בספר 'פצפונת ואנטון' של אריך קסטנר. רואה את פצפונת יוצאת אל השלג בלילה קר, כשהיא מחופשת לילדה עניה, בשביל לקבץ נדבות.
העוזרים הנאמנים של סטטיסטיקות WordPress.com הכינו דוח שנתי לשנת 2013 עבור בלוג זה.
הנה תקציר:
אולם האופרה בסידני יכול להכיל 2,700 איש. בבלוג הזה ביקרו בערך 28,000 פעמים בשנת 2013. אם הבלוג היה אולם האופרה בסידני, הוא היה מוכר את כל הכרטיסים לבערך 10 הצגות כדי שיצפו בו אותה כמות אנשים.
לחץ כאן כדי לראות את הדוח המלא.
קולין מק דואל טוען שההיסטוריה של הנעל מקבילה לזאת של הבלי הדמיון האנושי וסוניה באטה, מייסדת מוזיאון הנעליים בטורונטו, אומרת שהנעליים הן המפתח להבנת הזהות האנושית.
בכמה מ"קופסאות הזמן" שלו הטמין אנדי וורהול נעליים משנות ה-60, ה-70 וה-80 של המאה העשרים, כדי לתת מושג לדורות הבאים איך נראו החיים באמריקה בתקופות אלה. הבחירה בנעליים כחפץ המגדיר תקופה אינה מקרית, שכן הנעליים הן עדות אילמת למאורעות ולהלכי רוח והן יכולות לספר המון על אנשים ועל חברה.
שופינים ונציאניים מהמאה ה-16
קחו למשל את אחד משיאי הגרוטסקה ה"נעלית": השופינים (shopines ) מוונציה של המאה ה- 16, הנעליים שהתנשאו על פלטפורמות בגובה של 60 ס"מ והיו סימן היכר לעושר ולמעמד. הנועלת נאלצה להישען על שני מלווים צמודים כדי ללכת מבלי למעוד. אבל זה עוד לא הכול, שיא האבסורד התבטא דווקא בחוק המקומי שהתיר לבן הזוג לבטל את נישואיו לכלה שהתחזתה לגבוהה לפני הנישואים באמצעות השופינים…
הדבר הכי קרוב לשופינים מודרניים הם נעלי הפלטפורמה , או נעלי "שופוני" בעגה המקומית. אמנם כאן הנועלת לא מקבלת תמיכה של שני מלווים ואף חתן לא יבטל את נישואיו בגללם- אבל הרבה מעידות כואבות זוקפות הפלטפורמות לחובתן ועוד לא אמרנו כלום על חתן נמוך שעומד מתחת לחופה על יד כלה גבוהה בתוספת פלטפורמות…
מעצבת האופנה ויויאן ווסטווד, עיצבה בקולקציה לאביב 2010 נעליים עטופות בבד. הנעליים מעוררות דחף לקלף את העטיפה בכדי לגלות את הדבר האמיתי. מה זה אומר על מיניות תנסו להבין לבד…
נעליים עטופות של ויויאן ווסטווד
האם המיניות מתאיידת? ביצירתו של כריסטו, משנת 1964, המוקדשת לאמן הוגו מולס, אנו רואים זוג נעלי אישה עטופות בנייר אריזה חום וקשורות בחוטי משיחה עבים, כאשר החרטום והעקבים חשופים למחצה. כאן העטיפה הגסה מעוררת בנו תחושה של אגרסיה כוחנית ואפשר לראות ביצירה הקשורה יותר מרמז דק ליחסי סאדו-מאזו.
הנעליים העטופות של כריסטו
רנה מגריט מגלה לנו ביצירה "הדגמים האדומים" (1934 ) את הרגליים שבתוך הנעליים. החיבור הכול כך טבעי שבין הרגל לנעל מקבל היבט סוריאליסטי כאשר הנעל והרגל הופכות למקשה אחת…
ואריאציה על הנעליים של מגריט: הנעל והרגל הופכות למקשה אחת
בקרוב אני עומדת להשיק את ספר הילדים הראשון שלי "הנעליים המופלאות של טולי" ב"פריסקופ", ולא במקרה גם הוא עוסק בנעליים. הנעליים האלה שבהן חושקת הצבה החמודה טולי, אויירו על ידי עירית שחרור (אבידב) והן צבעוניות ויצירתיות אבל גם מטפוריות. הן הכמיהה למשהו שאי אפשר להשיג, וכל זמן שאינן מושגות הן נשארות נחשקות ומפתות.
בספר זה, הילדים לומדים לזהות צבעים באמצעות נעליים , ותוך כדי כך הם מגלים עולם , אבל גם לומדים שכל בחירה קשה וכל החלטה כרוכה בויתורים.
בספר "הנעליים המופלאות של טולי" רכזתי כמה מאהבותי הגדולות: האהבה לכתיבה, האהבה ליצירה, האהבה לעולם הילדות הקסום, האהבה לאופנה והאהבה לצבע.
ואתם, קוראי הבלוג שלי, מוזמנים לחגוג אתי את השקת הספר בפריסקופ, רח' בן-יהודה 176, תל-אביב, ביום ששי, 17 בינואר, בשעה 12:00.
תבואו- אני כל כך אשמח לראותכם…
דווקא עכשיו, כשמשכית עושה קאמבאק ביצירותיה של שרון טל (עם סטף ורטהיים ורות דיין ברקע) אני רוצה להכיר לכם את המותג "נולה" – שהוא תוצאה של שיתוף פעולה מיוחד במינו בין שתי נשים יוצרות, זיוה אפשטיין ודיאנה ברויטמן, שהחיבור ביניהן מבוסס על אהבתן המשותפת לחוטים, לאריגים וליצירת בגדים באריגת יד.
השוואה בין נולה למשכית לא תמצא חן בעיני זיוה ודיאנה, שהדגישו בשיחה אתי יותר מפעם אחת שהן לא רוצות להיות משכית. אבל אני לא מתכוונת למשכית ההיסטורית של שנות החמישים שאופיינה בסגנון אתני והייתה יותר קראפט מאשר אופנה, אלא למשכית של שנות הששים-תחילת השבעים, שבאה לידי ביטוי ביצירותיה הנפלאות של פיני לייטרסדורף, שנוצרו מתוך שיתוף פעולה כמעט סימביוטי בין יוצרי האריגים לבין המעצבת. בסוג כזה של שיתוף פעולה יש סיכוי ליצור אופנה מקורית המשלבת בין מזרח למערב ובין טכניקות אריגה מסורתיות לחידושים אופנתיים בתמהיל נכון. זה בדיוק מה שעשתה משכית בשנות הזוהר שלה ובזכות נוסחה ייחודית זאת הפכה להיות שם נרדף לאופנה ישראלית במיטבה. אבל, כששיתוף פעולה זה התבטל- התמוסס לאט אותו משהו שייחד אותה והיא דעכה בהדרגה עד שקרסה סופית.
שיתוף פעולה דומה לזה מתקיים בין זיוה לבין דיאנה, ששתיהן עובדות בראש אחד החל משלב בחירת החוטים ואריגת הבד ועד לפרט האחרון בבגד. אולי בגלל זה הדגמים של "נולה" שונים מאוד מהאופנה הטרנדית, המאפיינת את רוב מעצבי האופנה הפועלים כיום בתל-אביב. האופנה התל-אביבית ברובה הגדול, היא לא ממש מקורית. ניתן לחלק אותה באופן גס לשני סגנונות מרכזיים: הסגנון האורבני המינימליסטי בהשראת מוז'י, והסגנון הטרנדי, בהשראת תחזיות האופנה. בין היוצאים מן הכלל, שאפשר להבחין ביצירותיהם בסגנון שונה ומקורי, נמצאים ששון קדם ותמר פרימק, שמקבלים השראה לא מתחזיות אופנה, אלא מנופי המדבר. אצל קדם המדבר מתחבר עם יוז'י ימאמוטו, ואצל פרימק הוא מתחבר עם מוטיבים אתניים. אבל בשני המקרים בולטת מקוריות וחיפוש דרך אותנטית ללא פשרות.
למבקר הזר המגיע לתל-אביב בעקבות האופנה, בולט לעין הרנסנס העכשווי ביצירותיהן של מעצבות טקסטיל צעירות, שלפעמים עובדות לבד ולפעמים חולקות סטודיו משותף, בחלק הדרומי של תל-אביב. הן מעצבות אריגים מיוחדים ומקוריים, משתתפות בתערוכות בינלאומיות ויוצרות ענין מחודש בתחום שהוגדר כמת עד לפני כמה שנים. חבל שלא נוצרים קשרים עסקיים בין מעצבות טקסטיל אלה לבין מעצבי האופנה הפועלים ממש בסמוך אליהן. קשר כזה היה עשוי להניב אופנה מקורית ומיוחדת.
נחזור ל"נולה". דיאנה ברויטמן, בת לאב מרוסיה ולאם קוריאנית , ואם ליוליה בת השלוש, עלתה מסיביר לפני כחמש שנים. זיוה אפשטיין, סבתא לדניאל בת השלוש, נולדה וחיה במושב מגשימים במרכז הארץ.
הסיכוי שדיאנה וזיוה יכירו זו את זו היה קלוש, אך הן נפגשו במקרה ויצרו ביחד את מותג האופנה "נולה" שמבוסס על אריגים ייחודיים המיוצרים על נול ידני. שתי הנשים הכול כך שונות זו מזו, הצליחו ליצור ביחד, לאחר לא מעט ניסיונות, אופנה ייחודית שמצליחה לעשות את הבלתי אפשרי: להיראות כבגד ערב הראוי לשטיח האדום, ויחד עם זה להיות נונשלנטית ובלתי מתאמצת.
כך מגדירה זיוה את הדרך המקצועית שעברה עד להקמת "נולה":
"התשוקה שלי לחוטים ובדים היא מילדות. את הנול הראשון הרכבנו מקיט שרכשנו לפני למעלה משלושים שנה. מאז למדתי אריגה בכוחות עצמי ובקורסים שונים במקביל לקריירה בתחום חינוך ולימודי אמנות. שהיתי קיץ בבולגריה עם מריאנה האורגת ובן זוגה האמן, נסעתי ללקיה- העיר הבדואית ליד באר שבע, ולמדתי אריגת שטיחים בדואים אצל זאנב בחצר, נסעתי לקיץ מופלא בקיוטו ביפן וארגתי עם ימאמוטו סאן סאן (המורה). שפת השיחה בכל המפגשים האלו היתה שפת החוטים והאריגה כיון שלא בולגרית, לא ערבית ולא יפנית הן מהשפות אותן אני דוברת.
דיאנה מספרת שכבר מגיל עשר הצטרפה לחוג לתפירה של הנוער הקומוניסטי בהמשך למדה הנדסת טקסטיל ועבדה במפעל בנובוסיבירסק, בירת סיביר.
דיאנה מתכננת את הדגם, גוזרת ותופרת אותו בעבודת יד מוקפדת ואיכותית וזיוה עורכת ניסיונות אריגה עם חוטים מסוגים שונים ומחפשת את האריג שיוכל לשמש כבסיס לבגד ערב שיצליח להחמיא לגוף האישה ולא ייראה כבגד אתני מסורתי, או כסגנון קראפט.
מתיחת חוטי השתי על הנול היא הרפתקה בפני עצמה, אומרת זיוה, סוג החוט, שילוב הצבעים, החומרים שמהם עשוי החוט, צפיפות החוטים באריג, ואפילו עוצמת המכה בה נכנסים חוטי הערב לבין חוטי השתי, יוצרים שילוב יחודי, שאף אם תוכנן מראש- הוא מתגלה רק במהלך העבודה. כדוגמא להמחשת דבריה היא מראה לי את הנסיונות שעשתה עם חוטי משי מסוגים שונים שהניבו תוצאה הרבה פחות מעניינת מחוטי הפוליאסטר שנראים באריג המוגמר כמו משי מבריק ויוקרתי.
בביקורי בסטודיו של זיוה במושב מגשימים, זיוה ודיאנה מראות לי מספר דגמים שכל אחד מהם מיוצר בצבעים של כסף, שחור, אדום וזהב עדין. הדגמים משלבים את התכונות הייחודיות של בדים ארוגים ביד – חוטים פתוחים וצורות אריגה מיוחדות שאפשר ליצור רק ביד –עם הטאץ' של דיאנה, שהעיצובים שלה הם אלגנטיים, אקזוטיים וסקסיים.
בתהליך האריגה לייצור, שותפות גם נשים דרוזיות שפתחו סדנת אריגה בדליית אל כרמל. הן מסייעות לזיוה ולדיאנה לארוג דגמים כאשר מתקבלות הזמנות שקשה לספק את כולן באמצעות נול יחיד. על אף זאת, משווק כל דגם במספר קטן של עותקים, מאחר שהוא מיוצר באופן ידני מתחילתו ועד סופו.
מעניין יהיה לעקוב אחר התפתחותה של נולה ולראות אם תצליח לשמר את הסגנון הייחודי לה לאורך זמן, ואם תשכיל לגוון ולהעשיר את המוצרים שלה מבלי לוותר על ייחודם.
לפני שאני נפרדת מזיוה ודיאנה, אני שואלת אותן:" איפה אתן רואות את נולה בעוד 5 שנים?" התשובה שלהן צנועה ביותר:
שהבגדים שלנו יימכרו בחמש חנויות,
שנשיק שתי קולקציות בשנה
שיכירו אותנו.
את המשאלה האחרונה שלהן אני מנסה להגשים באמצעות רשומה זאת.
ניתן לראות ולרכוש את הבגדים בסטודיו של זיוה אפשטיין במושב מגשימים 03-9333316
האתר של נולה: nulah-design.com
דגם כסוף של נולה עם חוטים פתוחים בצדדים, משקף סגנון סקסי ועדכני. צילום: מיכאל פיש
שמלה שחורה קטנה עם טאץ' ייחודי. צילום: מיכאל פיש
זיוה ודיאנה בסטודיו של זיוה במושב מגשימים (צילום: אילה רז)
שמלה ארוכה של נולה בתצוגה של קום-איל-פו לקיץ 2013.
שירי מימון בשמלה כסופה של נולה.
הנול של זיוה בתהליך האריגה
קולב עם בגדים למכירה בסטודיו של זיוה במגשימים
נולה- לו ולה. צילום: מיכאל פיש
צבעי הקולקציה:זהוב, שחור, אדום, כסוף. צילום: מיכאל פיש
הדגמים של נולה בתצוגת אופנה בקניה לרגל יום העצמאות ה-65 של מדינת ישראל. צילום: מיכאל פיש
תויק תחת:אופנה וסגנון חיים Tagged: אופנה ישראלית, דיאנה ברויטמן, זיוה אפשטיין, מיכאל פיש, משכית, נולה, סטף ורטהיים, קופ איל פו, רות דיין, שרון טל 
צילום: אילה רז
יצירתה של ג'ואנה ושקונסלוש "לוזיטנה" מוצגת כעת במוזיאון תל-אביב לאמנות. היצירה מתייחסת אל בת העם הלוזיטני. עם זה, חי פעם בפרובינציה הרומית, שנמצאה בצפון מערב חצי האי האיברי ונחשב לאבי האומה הפורטוגזית. העבודה היא חלק מהסדרה "הולקיריות", הלוחמות המיתולוגיות הנורדיות ששלטו בגורל הקרב ובגורל הלוחמים ומתכתבת עם השיח הפמיניסטי ועל מקומה של האישה בחברה בת זמננו. העבודה גדולת מימדים ונוצרה באופן מיוחד לחלל האולם הגדול בבנין ע"ש שמואל והרטה עמיר, שגובהו כ-27 מ'. המיוחד ביצירה זאת הוא השימוש בטכנולוגיה של סריגת קרושה ובחומרים טקסטילים המשוייכים לתחום עבודות היד (קראפט), כאשר הקונספט והרציונאל העומדים בבסיס היצירה משייכים אותה לתחום האמנות (ארט).
צילום:אילה רז
צילום: אילה רז
צילום: אילה רז
לסיכום, העבודה של ושקונסלוש הוא מרשימה ומעניינת ואני ממליצה ללכת לראות אותה בין אם אתם חובבי קראפט ובין אם אתם חובבי אמנות. והכי כדאי לשים את כל המחשבות על הגדרת היצירה בצד ופשוט להסתובב סביבה עם מצלמה ביד וליהנות.
את זה שאני אוהבת שוקולד, אתם כבר יודעים. אבל לא כל שוקולד טעים לי. שוקולד מתוק (שנקרא אצלנו משום מה שוקולד חלב) אני לא מכניסה לפה. אבל תנו לי שוקולד נואר 70% קקאו ולא תמצאו מאושרת ממני בעולם במשך חמש דקות, או כמה שזה לוקח עד שהשוקולד מתמוסס בפה ומשאיר טעם של עוד.
אחד הכללים החשובים איך לצרוך שוקולד ולהמשיך ליהנות ממנו הוא להפסיק לזלול דווקא כשאתה רוצה עוד. כי כמו שאתם בטח יודעים, כל דבר שצורכים ממנו יותר מדי- מאבד את ערכו, וזה רלבנטי אפילו ליחסים בין אנשים, ואל תנסו את זה בבית!
באוצר החכמה היהודית המרוכז בספר "משלי" אנחנו מוצאים התיחסות לכך שאכילת מתוק צריכה להיות מידתית ושלא צריך להגזים "אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא טוֹב" (משלי כ"ה,כ"ז).
אך מכיוון שלא התכוונתי לעסוק כאן בכתבי הקודש, אחזור לשוקולד.
מהו השוקולד המושלם? בלגי? שוויצרי? חלק או מחוספס? עם אגוזים או בלי? ואולי בכלל פרלינים? כנראה שלכל אחד יש את השוקולד שעליו הוא מפנטז ברגעי הדיאטה המעיקים. את השוקולד שאני מפנטזת עליו, כנראה שרק אני בלבד יכולה ליצור. יש בו מתיקות מדוייקת, ניחוח משכר וארומה מעלפת, וכל זה בתוך אריזה אסתטית בסגנון מינימליסטי מעודן. ומכיוון שאני לא מתכוונת לקחת קורס שוקולטיירים בפריס למשך כמה שנים, כי אני את ההשתלמויות שלי סיימתי, גם ככה אני עוסקת ביותר מדי דברים…אז נשאר לי רק לגלות איפה נמצא השוקולד המדוייק בשבילי.
ופה בדיוק אני מתחברת לאהבה נוספת שלי, גאדג'טים. עכשיו תארו לכם שאני מחברת את שתי האהבות שלי ביחד. מה קבלתם? מדפסת תלת-מימדית להדפסת שוקולד. כן. יש דבר כזה. ולא. לא צריך לרכוש אחת כזאת בשביל להדפיס שוקולד כמו שאתם אוהבים. חברת הממתקים הבינלאומית "הרשי" מוכנה להדפיס לכם את השוקולד שבו חשקתם. הנה הדגמה. כך הם עושים את זה.
ובלי שום קשר לשוקולד המודפס, הנה מבחר אופנתי שכולו או חלקו, מיוצר משוקולד, שהוצג בפסטיבל השוקולד בניו-יורק. וואאווו. איזה דגמים מגרים. ממש בא לי לאכול אותם…
דגמים עשויים בחלקם או בשלמותם משוקולד בתערוכת השוקולד בניו-יורק
יותר מקרוב
ועוד יותר מקרוב
מה "יפה"? תביאו ביס…
מעכשיו ניתן להזמין את הספר המקסים הזה ישירות דרכי.
התקשרו אל :052-3300854
הקדשה אישית ומשלוח ישיר לכל מי שאתם אוהבים.
הכל כלול במחיר של 79 ש"ח
שוב ברוטרדם. שוב מהלכת בליינבאן, איזור החנויות המודרני שנבנה אחרי מלחמת העולם השניה. שוב מביטה אל הבית שבו גרנו פעם, כשהיינו סטודנטים והורים צעירים לילדה קטנה ולתינוק שזה אך נולד. שוב התחושה המוכרת של להניח כובע על הראש ולהתבונן בראי…רק שבמקום פנים צעירות ורעננות של סטודנטית לעיצוב אופנה באקדמיה לאמנויות יפות- מחזירה לי מבט אישה אחרת שהנעורים הם ממנה והלאה. רוטרדם הזכורה לי משנות ה-70 של המאה הקודמת שרק התחילה אז בתהליך השיקום אחרי ההרס והחורבן שזרעו פה הגרמנים נראית היום בנויה לתפארת. באיזורים שהיו אז שטחים ריקים- עומדים היום בתי קומות והתחושה האורבנית מתחזקת עם על צעד שצועדים במרכז העיר שבו גרנו פעם.
תרבות הצריכה מעפילה כאן לרמות שלא קיימות בכלל בארץ. חנויות המזון שופעות מיני מזונות מכל העולם שכוללים מאות סוגי לחם, עשרות סוגי נקניק, ארוחות קפואות, ירקות חתוכים ומוכנים בכל גודל, הרכב וצורה. מעולם לא נראה לי המערב כה דקדנטי ומעולם לא חשבתי שלחם, אותו מוצר צריכה בסיסי, יכול להופיע בחמישים גוונים של אפור (סליחה, חום)…
עכשיו כבר אווירת קריסמס בחנויות והשפע ממש מנקר עיניים. דקדנטיות כבר אמרתי?
והנה התמונות שהעלה האייפון. חגיגת שפע או סוף עונת התפוזים? תחליטו אתם…
במסגרת המחקר שערכתי לתערוכה "הגברת עם החרציות" שאותה אצרתי במוזיאון העיצוב חולון, בפסח לפני שנה, נפגשתי לראשונה עם איורי האופנה הקסומים של לאה כהן, שעיטרו את הקטלוגים של גוטקס בשנות ה-70 וה-80. האיורים המרהיבים האלה הצליחו להפנט אותי ממבט ראשון, כשהפכו תצוגה מסחרית של דגמי אופנה למעשה אמנות. העושר הצבעוני, שאיפיין את הסגנון הבארוקי של גב' גוטליב, וניכר ברבות מעבודותיה, מאפיין כמה מן האיורים האלה, אבל כתב היד הייחודי של המאיירת – נשמר באופן ברור ומובחן. הסגנון של לאה כהן מגוון ומפתיע והוא נע בין איור מינימליסטי, עם מעט מאוד פרטים, בהשראה יפנית, לבין איור בארוקי עתיר צבעוניות ואקספרסיבי. מין חיבור מופלא בין מזרח למערב, בין עושר לצמצום ובין אקספרסיוניזם מתפרץ לבין מינימליזם מרוסן. בכל האיורים הללו בולט האיזון בין כל מרכיבי הקומפוזיציה, שנשמר תמיד באופן מדוייק ומוקפד.
האיורים הקסומים האלה הוצגו בפרוזדור של מוזיאון העיצוב חולון, וכל מי שראה אותם- לא ישכח.
לאה כהן בביתה
מאז שגיליתי את איורי האופנה האלה בקטלוגים של 'טורנובסקי' חיפשתי דרך להכיר מקרוב את המאיירת המחוננת וכשהחלטתי להתחיל במחקר על מאיירי אופנה בישראל, התגבר בי הצורך לפגוש אותה ולדעת עליה עוד.
לפני כמה שבועות נשאו מאמצי פרי, כאשר מכרה משותפת הפגישה בינינו. הגעתי לדירתה היפה והמטופחת של לאה ופגשתי אישה מקסימה , שמדברת בשקט במבטא צרפתי עדין, ומשדרת תחושת תרבות מעודנת, בלבושה, באישיותה ובסביבתה.
בסופה של הפגישה הנעימה הציגה בפני לאה, חלק מהאיורים שעיצבה בעבור טורנובסקי, ביניהם כמה איורים מהקטלוגים של גוטקס וכמה סקיצות ואיורים ללוחות שנה אמנותיים.
סיפור חייה של לאה כהן כאמנית מחוננת, מתחיל בהיותה ילדה, כאשר ציירה המון, בכל הזדמנות ובכל מצב. את הכשרתה הראשונה בתחום קבלה אצל מורה פרטי, ולאחר שבגרה, עברה ללמוד בפריס בבית ספר לאמנויות. לאה ציירה בפריס וחלמה על ישראל, ויום לאחר שסיימה את לימודיה וקבלה את הדיפלומה שלה, ארזה את חפציה והגיעה אלינו.
בתחילת דרכה איירה למגזין 'את' ולעוד כמה מגזינים ישראלים, ואז קבלה הזמנה לאייר ספר ילדים בשם 'לעוף בחלום' שיצא לאור בהוצאת 'מסדה'. באמצעות המו"ל של ספר זה נוצר קשר בינה לבין 'טורנובסקי' , קשר שנמשך 37 שנה, כאשר בכל הזמן הזה הוציאה מתחת ידה לוחות שנה אמנותיים , כרטיסי ברכה, שקיות ומוצרי אריזה מיוחדים, וגם הקטלוגים של 'גוטקס'.
לפני כשנה פרשה לאה כהן מ'טורנובסקי' ועכשיו יש לה סוף סוף זמן להתמסר לבני משפחתה ולילדיה, שכולם עלו בינתיים ארצה.
לאה פרשה לפני חלק מהיצירות המופלאות שלה שנעשו בעבור 'טורנובסקי' לאורך השנים. קריאות ההתפעלות , וההקלקות הבלתי פוסקות על מצלמת האייפון שלי- לא הוציאו אותה משלוותה, והאיפוק האירופאי שלה – לא התערער.
אני שמחה לחלוק אתכם כמה מיצירות אלה לקראת חג הפסח הקרב.
אני מאחלת לכל קוראי הבלוג שלי חג אביב שמח, הרבה פריחה ולבלוב מסביב, והרבה שמחה בתוכנו פנימה.
בניגוד גמור לכל אנשי הזבל המקיפים אותנו לאחרונה, ביניהם פוליטיקאי צמרת, זמר צמרת ועוד 'צמרות' מצמררות מסוג זה, היה לי השבוע עונג מיוחד לצפות ב'אנשי הזבל' המוצבים בפארק חיריה, הלוא הוא 'פארק אריאל שרון'. כמה מחמם לב לראות את הצד האחר של ישראל. הצד החיובי, היצירתי, או אם תרצו את חצי הכוס המלאה, של הדברים היפים שמתרחשים בישראל ואשר אמצעי התקשורת משתדלים כמיטב יכלתם להתעלם מהם, מתוך מחשבת רייטינג טהורה הגורסת שאין ענין לציבור בכל מה שאיננו צהוב, מגעיל או מקומם.
צילום: אילה רז
צילום: אילה רז
צילום: אילה רז
פארק אריאל שרון הינו הפארק המטרופוליני הגדול ביותר בישראל והגדול מסוגו במזרח התיכון. הפארק, המוקם על הר האשפה שהיה בעבר מזבלת חיריה, הצליח להסב איזור מצחין ומעורר דחיה לגן פורח עם מזרקות מים, פרחים ועצים שהופכים אותו לאתר טיולים מושך ובלתי שגרתי.
אנשי השרות העובדים בפארק הם ידידותיים במיוחד, שמחים לעזור ומנומסים מאוד, ואתה פשוט חייב לצבוט את עצמך כדי להיזכר שאתה נמצא בישראל…
האמן הבינלאומיHa Schult, שביקר כבר עם מאות הדמויות של ה- Trash People, ברחבי העולם, החליט להביא את תערוכת המחזור המרהיבה לישראל ולמקם אותה בפארק 'אריאל שרון'. זוהי אחת מהתערוכות הסביבתיות הידועות ביותר בעולם, שהוצגה עד כה במקומות מיוחדים מאוד, כמו: הרי האלפים, החומה הסינית, הכיכר האדומה במוסקווה ,לה דפנס בפריז, הפירמידות במצרים, כיכר העם ברומא, אנטרקטיקה ועוד.
המיצג מכיל מאות פסלי אדם בגודל טבעי – העשויים מכ-20 טון של חומרים ממוחזרים, בהם ברזל, זכוכית, חלקי מחשב, פחיות ועוד פריטים ממוחזרים. על אף שהדמויות הן בגודל טבעי, האפקט המתקבל מהצבתם של פרטים רבים כל כך בשורות הוא מונומנטלי ומרשים ביותר.
איש זבל אלקטרוני על רקע הנוף
צילום: אילה רז
מבט מקרוב אל החומרים שמהם מורכב איש הזבל
צילום: אילה רז
איש זבל מפחיות קוקה קולה. צילום: אילה רז
תקריב. צילום: אילה רז
למרות שהתערוכה מסיירת בעולם כבר כ-18 שנה, עדיין נראים אנשי הזבל במיטבם, עובדה פשוטה המעוררת מחשבות נוגות על כל הזבל שאנו משליכים ועל יכולתו להחזיק מעמד לדורי דורות. כי הזבל המושלך אינו מתפורר ואינו נעלם והוא נערם ומתאסף לכמויות בלתי נתפשות שמרעילות את הכדור האחד והיחיד הזה שעליו אנחנו חיים.
צילום: אילה רז
אנשי זבל כמו חיילים במסדר צילום: אילה רז
אני מניחה שבפסח יהיה האתר הומה ואולי יהיה קשה להשיג חניה, אבל אל תוותרו, קחו כובע ובקבוק מים וצאו לדרך. לא כל יום יזדמן לכם לפגוש בישראל אנשי זבל מהסוג המיוחד הזה.
שנים סירבתי לצאת לקרוז. זה נראה לי סוג של חופשה דקדנטית, שבה אתה מוותר מרצונך על העצמאות שלך בבחירת המסלול והדרך, הופך להיות אחד מהעדר, ומתפשר על הצרכים האמיתיים שלך בגלל היותך חלק מקבוצה.
שירת הים
ויסטריה פורחת על קיר מתפורר בונציה
סנטוריני- האי שנולד מן התכלת
הבתים הציוריים של ונציה
כאן המקום להבהיר, שאני בלתי קבוצתית בעליל. אני מסוגלת להתעכב מול ציור מסויים במוזיאון זמן רב בעוד שעל פני האחרים אני חולפת במהירות. אני מוכרחה קפה חם כשכולם רוצים לשתות דווקא משהו קר, ונחרדת מהרעיון שאהיה מונהגת על ידי איזה מדריך עם דגל, שיקבע עבורי מה מעניין ומה לא, או כמה זמן מותר לי להתעכב מול יצירת אמנות מסויימת ומתי אני חייבת להתנתק ולהמשיך הלאה.
ונציה- מבט החוצה מהחלון במוזיאון פגי גוגנהיים
אם תקחו בחשבון את הנטייה שלי לחזור ולראות שוב ושוב יצירה מסויימת שאהבתי, להתקדם בכוון מנוגד למסלול המותווה בתערוכה ותוסיפו לזה את מגוון תחומי ההתעניינות האיזוטריים שלי, שביקורים במוזיאון טקסטיל, צעצועים, בובות או ביריד ספרים עתיקים, הם רק חלק מהם- תוכלו להבין שאני פשוט לא מתאימה לטיול קבוצתי, או שטיול קבוצתי לא מתאים לי. אתם רשאים לבחור את האופציה שנראית לכם ולמחוק את המיותר.
בין מים ושמים
ונציה של מסכות הקרנבל
אה, ועוד משהו. שכחתי להזכיר שאני בהחלט אוהבת למצוא את עצמי במקום שלא התכוונתי להגיע אליו, ולא פעם קרה לי שדווקא טעות בניווט- הפכה להיות החוויה שעשתה לי את היום…בקיצור, נראה לי שהבנתם את הפואנטה למה אני וטיול קבוצתי ממש לא הולכים יד ביד.
ונציה המופלאה
נוף דוברובניק שנשקף מהאוניה
הארמון של אליזבט (סיסי) בדוברובניק
קורפו- המקום הכי רגוע בעולם
ברי- בית אדום עם כביסה צבעונית
לקרוז הזה יצאנו במסגרת משפחתית והוא היה הפתעה נעימה מכל הבחינות. קודם כל המסלול הקסום: ונציה, בארי, קטקולון (אולימפיה), סנטוריני, פיראוס (אתונה), קורפו ודוברובניק. המרחקים הקצרים בין הנקודות האלה אפשרו לנו למצוא את עצמנו כל בוקר במקום אחר, כך שבלילה ישנים באותו חדר ובאותה מיטה ובבוקר פוקחים עיניים לנוף חדש המוקף בתכלת מכל הכוונים. שנית, במקום לקחת טיול מאורגן של האניה, העדפנו ל'תפור' כל טיול על החוף למידתנו, כך שבאתונה, למשל, שבה כבר היינו פעמיים לא העפלנו שוב על האקרופוליס, אלא בילינו את מכסת הזמן הנתונה במוזיאון האקרופוליס החדש והמרשים ביותר. כך יכולנו לשתות קפה מעולה מול מקדש זאוס, ולצפות במטיילי הסיור המאורגן של הקרוז העוברים את המוזיאון כולו ביעף בדרך ליעד הבא.
מוזיאון האקרופוליס באתונה
ברי- טיול בעיר העתיקה
כך הלכנו עם והרגשנו בלי, כמו בפרסומת לחזיות של הנרי השמיני משנות ה-70…
פריחה אביבית באולימפיה- מולדת המשחקים האולימפיים
סנטוריני- כמו לטייל בתוך גלויה
סנטוריני
אני לא הולכת להשתפך כאן על הנופים עוצרי הנשימה שראינו, או על האביב שהשתולל מסביב וצבע את הכל בצבעים של ירוק, ורוד וסגול. בשביל זה יש תמונות. ואם תמונה אחת שווה אלף מילים- אז יקח לכם הרבה פחות זמן לצפות בצילומים מאשר לקרוא את הטקסט.
מסקנות: אם תרצו לצאת לטיול נופים ולא לבזבז זמן מיותר על נהיגה, גרירת מזוודות והחלפת בתי מלון- לכו על קרוז!
אבל לגבי טיולים אורבניים הכוללים ביקורים במוזיאונים- אני ממשיכה לחשוב כפי שחשבתי. ראו לעיל.
כל הצילומים צולמו על ידי אילה רז באייפון
