אם המושג 'אופנה אלטרנטיבית' נשמע לכם  קצת כמו אופנה ניו-אייג'ית,  ממוחזרת, או מודפסת ב-3D, אתם טועים בגדול. האופנה האלטרנטיבית שלי רחוקה  מרחק רב מעידן שנות האלפיים, לא רק בזמן, אלא גם במהות.

האופנה האלטרנטיבית שלי נולדה בשלהי שנות השבעים, וליתר דיוק, בשנת 1976. היא נולדה על רקע המציאות התקופתית העגומה: מיתון גלובלי, משבר אנרגיה קולוסלי וקבוצות טרור אורבני (באדר-מיינהוף) שכולם ביחד וכל אחד לחוד לא הביאו שום דבר חיובי לכתוב עליו הביתה.  אפילו האופנה בתקופה זו תיזכר כאחת המכוערות בתולדות המאה העשרים. כי מה כבר יפה בעקבי פלטפורמה מגושמים, תסרוקות אפרו חסרות פרופורציה, חצאיות באורך ברך וג'אקטים משעממים?

האופנה האלטרנטיבית שלי אמנם קצת הקדימה את זמנה, אבל לא חוללה שום מהפך דרמטי מהסוג שהתרחש בישראל שנה יותר מאוחר והחליף את מפלגת העבודה במפלגת הליכוד… אבל המחשבות על האופנה האלטרנטיבית שלי הן נעימות ומעוררות גל של נוסטלגיה רווי בגעגוע מתוק.

איך נראתה האופנה האלטרנטיבית שלי? טוב ששאלתם. בכדי לענות לכם על השאלה הזאת אתם צריכים לחזור אתי במנהרת הזמן לשנת 1976, להתארח אצל אחת מהחברות שלי ולקבל כרטיס כניסה מיוחד שנראה כך:

כך נראה כרטיס הזמנה לתצוגת האופנה האלטרנטיבית שלי

הדגמים שיוצרו לעונה הקרובה, הוצגו, כל פעם בבית של מארחת אחרת, שהיתה חברה שלי, או חברה של חברה, ואת הדגמים האלה היה אפשר להזמין באמצעות הכרטיס במידות 38-44 ובצבע הרצוי.

יחד עם שותפתי, יעל שריג, קנינו כמות מסויימת של בדים, תפרנו כ20 -15 דגמים, ואחרי התצוגה הזמנו את המעונינות למדוד את הדגם הרצוי ולהזמין. המידה המבוקשת ביותר היתה 38 אבל היו לנו גם לקוחות במידות גדולות ואפילו גדולות מאוד.

מקרה אחד שאני זוכרת ולא לטוב, היתה אישיות בכירה שחשקה בחצאית מעטפת בנקודות שחור-לבן, שהיתה אז להיט היסטרי. אלא שהאריג הזה אזל. כדי לא לאכזב אותה (אישיות בכירה אמרתי?) לקחתי שתי חצאיות מעטפת מדגם זה בגודל 38 וחיברתי אותן לחצאית אחת בגודל 48.  אלא שאז הגיעה הגברת למדידה וגילתה שחצאית הנקודות היפיפיה לא נראית עליה כמו על הדוגמנית בגודל 38, וסרבה לקחת את החצאית

אני, שאף פעם לא הייתי סוחרת מוצלחת, הפסדתי מכירה של שתי חצאיות אבל לא התווכחתי עם הגברת..

אז מה היה אז כל כך מיוחד באופנה האלטרנטיבית שלי? הרעיון היה חדשני, המחירים היו טובים, הבדים היו בדי יבוא מעולים, הגזרות היו מצויינות והתפירה מוקפדת. רק את המחירים לא ידענו לתמחר.  ולמרות שהביקוש היה גדול והמכירות הלכו נפלא,  גילינו , כבר אחרי שנה, כי לא רק שאנחנו לא מרוויחות, אלא אפילו ממש מפסידות. מאחר שלשתינו לא היה גב כלכלי תומך, נאלצנו למכור במכירת חיסול את הדגמים שנשארו לנו, ומן הבדים המקסימים שנותרו אצלי, תפרתי אחר כך כיסוי מיטה לחדר השינה שלנו, וגם תיקים וכובעים שאותם שיווקתי באמצעות בוטיק ברחוב סוקולוב ברמת השרון.

שכחתי לציין שבתצוגות האופנה המאולתרות שלנו דיגמנו חברות, שכנות ומכרות, שנראו מעולה. בתצוגת האופנה כל אחת אחזה ביד אחת את מספר הדגם שהיא מציגה והאווירה  היתה כיפית ומפרגנת.

האופנה האלטרנטיבית שלי היתה חריגה על רקע התקופה. לא היו אז מכירות בבתים ולא ירידים שבהם מעצבי אופנה יכלו להציג את מוצריהם. הבגדים בחנויות היו מאוד יקרים, ולא כל אחת יכולה הייתה להרשות לעצמה לרכוש בגד מוכן. מצד שני, הבזארים בשוק הכרמל ובשוק בצלאל מכרו סמרטוטים. לכן הנסיון שלי היה נסיון מעניין שהיה יכול להתפתח לו היו לי כשורי שיווק אלמנטריים…

בסופו של דבר, נשארו לי קצת חובות והרבה זכרונות נעימים כך שהמאזן יצא חיובי.

רחלי, שכנתי, בשמלת פולקה-דוט בגווני שחור-לבן. המספר שהיא מחזיקה ביד, ממש כמו בתצוגת אופנה בפריס.

רחלי בחליפת שני חלקים לבנה.

דורית, הקוסמטיקאית שלי, בשמלת כתפיות.

אורלי שלמדה אצלי בסדנת תפירה, בדגם נוסף.

עדנה, הדוגמנית המקצועית, חברה של חברה, שדיגמנה בהתנדבות

עדנה ב-2 חלקים.

אורלי בשמלת טריקו

אני מתבוננת עכשיו באלבום התמונות של התצוגה והדגמים נראים לי ממש יפים ורלבנטיים.

האם גם לכם הם נראים כך, או שזאת רק  הנוסטלגיה שמדברת מגרוני?

קשה מאוד להגדיר את המושג ישראליות כשזה נוגע לעיצוב, ועוד יותר מכך כשזה מתייחס לעיצוב-אופנה. כי מהי בעצם ישראליות באופנה? מושג חמקמק, רב פנים, רב שכבות ורב פירושים. לאורך 66 שנות קיומה של מדינת ישראל הצליחה האופנה המקומית רק פעם אחת להמציא את הישראליות במיטבה, זה קרה בין 1967 לבין 1973, תקופה  מכוננת בתולדות מדינת ישראל, התקופה שנמתחה בין החלום שנחלם במלחמת ששת הימים לבין ההתפכחות ממנו במלחמת יום הכיפורים.

אבל, כאן ברצוני להתחיל דווקא בהגדרה הפוכה: מה זה לא. ישראליות זה לא מגן דוד רקום/מודפס על הבגד, לא מנורה, לא מזוזה ולא חמסה. ישראליות זה גם לא בגדי רועים ולא בגדי הורה. ישראליות זה בהחלט לא שמלות ערב מסאטן ואורגנזה, ועם כל הכאב, זה גם לא זר קבורה כאביזר קישוט.

ברור  לי  שלהגדיר  מה איננה ישראליות- זה החלק הקל. השאלה הקשה היא כמובן איך להגדיר מה היא כן כשזה נוגע לאופנה. ולכן, דווקא משום שזה קשה, מסובך, רצוף מכשולים וטומן מוקשים לכל אורך הדרך- יש לי מלוא ההערכה לרן שבני, ראש המחלקה לעיצוב אופנה ולצוות המנחים של פרויקט הגמר שלא חששו להתעמת עם הנושא הקשה הזה. כי לדעתי, האקדמיה היא המקום הנכון להתעמת עם שאלות מהותיות מהסוג הזה וגם אם תוצאות העימות לא כולן מוצלחות, הרי שעצם ההתמודדות, חיפוש הדרך, בדיקת האופציות השונות ושלילתן, או קבלתן, היא מטרת הלימוד האקדמי. הצבת הבעיה וההתנסויות הכושלות חשובות לא פחות ואולי אפילו יותר מהתוצאה. אני זוכרת את דבריו של צורי גואטה, מעצב טקסטיל בוגר שנקר, זוכה פרס אנדי ופורץ דרך, בכנס שנערך במדיטק חולון, במסגרת שבוע העיצוב, לפני כשנתיים, שאמר: "הכי הרבה למדתי מהכישלונות שלי לאורך הדרך. כל ניסוי לא מוצלח וכל "תאונה עיצובית" הובילו אותי למקום הרבה יותר מעניין מזה שרציתי להגיע אליו".

סטודנט מוצלח, הוא סטודנט שמעלה שאלות קשות ומחפש להן פתרון לא שגרתי, על אף הסכנה להסתבך, או למצוא פתרון חלקי, או אפילו לא להצליח. הוא יהיה זה שישבור את הקרח. שיביא משהו שונה ואחר. ההליכה על בטוח במהלך הלימודים, היא בעיני החמצה של תהליך הלימוד גם אם התוצאה שתתקבל תהיה מרנינה.

אבל, נחזור לישראליות. אני חושבת שאין שום בעיה לזהות ישראלים בחו"ל, אפילו אם אתם לא שומעים אותם ורק מביטים בהם מרחוק. תמיד יהיה בלבושם משהו מרושל, זרוק, לא מהוקצע ולא מסוגנן. מצד שני, יהיה אצלם, ובמיוחד אצלן, הרבה פעמים, משהו מוגזם מדי, "אופנתי" מדי, קצר מדי או ארוך מדי. זה נשמע אולי קצת פשטני, אבל עיגול הפינות, החיפוף המוצהר, הוא מאוד ישראלי, לא רק כשזה מגיע לעמידה בתור, או לנהיגה בכביש, אלא גם כשזה מגיע לאופנה. אז איך מסגננים חוסר סגנון? בערך כמו שמרבעים עיגול. לא קל. לא פשוט ולא חד משמעי.

על אף כל המכשולים שהדרך טמנה להם הצליחו רוב בוגרי מחזור 2014 להגיע לתוצאות מעניינות ומעוררות מחשבה. אמנם לא כל התוצאות היו מושלמות, אבל נזרעו כאן זרעים ראשונים של מודעות עצמית ומקומית, שאולי יצמחו בהמשך הדרך.

אציין כאן כמה מהדגמים שהצליחו לשכנע אותי באמירתם העיצובים:

מעין מנצ'ר, בקולקציה "משאלה מקומטת" הציעה מערכות לבוש מכותנה גולמית שהיה בהם חספוס ישראלי ואיזו שהיא זריקות מסוגננת. בהחלט מעניין ומעורר הזדהות, גם אם לא מושלם.

מעין מנצ'ר בקולקציה "משאלה מקומטת"

שאול פדידה, שעיצב בהשראת "המגילות", הגיע לתוצאה מוצלחת בעיקר בדגמים המונוכרומטיים בצבעי חול וחלודה, שנראו מאוד אותנטיים.

שאול פדידה בקולקציה "המגילות"

עדי ברקוביץ יצרה בהשראת "דרך האור של דני קרוון", מערכות לבוש מקסימות בפשטותן האסימטרית, וגם נקיות מעומס  מיותר, דבר מעורר הערכה, במיוחד אצל סטודנטית צעירה, המצויה בשלב שבו כל סטודנט מנסה להכניס בדרך כלל לקולקציית הגמר שלו כמה שיותר פרטים.

עדי ברקוביץ בהשראת דני קרוון

רעות מן בהשראת "שלושה דורות של צבר", הציעה קז'ואל גברי מאוד משכנע, אם כי עמוס מדי בעיקר לאורך השרוולים בפרטים מיותרים.

רעות מן בהשראת דרך האור של דני קרוון

ראויות לשבח, הן גם עבודותיה של אורטל יחזקאל, שיצרה זריקות, רישול וחיפוף מסוגננים בהשראת שמואל בק והשתמשה בחומרים מעניינים ובפלטת צבעים הרמונית.

אורטל יחזקאל בהשראת שמואל בק

לסיום, אני מאחלת לרן שבני, שלמען הגילוי הנאות עלי לציין שהוא היה סטודנט שלי בשנקר, ולצוות המורים במחלקה לעיצוב אופנה במרכז האקדמי ויצו  עוד הרבה אתגרים מעניינים ומעוררי מחשבה מסוג זה, גם בשנים הבאות. ולסטודנטים לאופנה הייתי מציעה לשנן את דבריו של צורי גואטה ולא לפחד  לעשות טעויות, אלא ללמוד מהן כמה שיותר.

חמסין כבד שרר ביום שבת 28 ביוני, 2014, בתל-אביב. 34 מעלות נמדדו בצל ובפריסקופ נערך שיח גלריה במסגרת התערוכה ' חיבור וחיבור ציפור' שהציגה רקפת כנען ואצרה דגנית שטרן שוקן.

האסוציאציה הייתה בלתי נמנעת. נושא ספרה של גבריאלה אביגור-רותם 'חמסין וציפורים משוגעות' התאים לאירוע, כאילו נכתב ממש בעבורו. כי בתערוכה המעניינת הזאת אכן הוצגו ציפורים משוגעות. לא שיגעון מנטלי, אלא שיגעון פיזיולוגי.  כל ציפור והשיגעון שלה: ציפור המתנייעת על גלגלים. ציפור בעלת שני ראשים. ציפור בעלת שלושה ראשים. ציפור על רגל אחת.  ציפור המצמיחה שיחים וקוצים במקום שממנו היא מטילה ביצים. ציפור עם זנב חתול וציפור עם מדחף של הליקופטר. וכל הציפורים המשוגעות האלה, כולל העורב הגדול והשחור, שנתלה בכניסה כשבפיו כדורים אדומים כדם והוא נראה כאילו נורה למוות באמצע סעודה דשנה, נראות כציפורים מתות, או מפוחלצות.

מבט אל התערוכה

ללא כותרת

כבר במבט ראשון מעוררות הציפורים  המון אמפתיה. כלפי מוגבלותן,  כלפי חוסר האונים שלהן, כלפי המומים הנוראים שהוטלו בהן. אבל במבט שני הן הופכות מציפורים טקסטיליות עשויות לבד בדיקור ידני, בתערוכת עיצוב,  לפואמה טקסטואלית על עיוותי הטבע ועל טבע האדם. על המוות כמכלה ומשמיד, מול המוות הבורא מחדש. אין אלה ציפורי שיר.  אלה ציפורים פואטיות. הציפורים האלה, הן מטפורה לכל מה שאיננו תקין, לכל שונה או אחר, לכל קצוצי הכנפיים המבקשים לעוף. וגם לאלה המבקשים לשלוף ציפורניים- אבל הציפורניים שלהם אינן דוקרות.  הן רכות ונכנעות.

ללא כותרת

ללא כותרת

ללא כותרת

ללא כותרת

התערוכה כולה מעידה על סימביוטיות נדירה בין האמנית, רקפת כנען, לבין האוצרת דגנית שטרן-שוקן וכתוצאה מכך, כל דבר מוצא את מיקומו המדויק: הצבעוניות המונוכרומטית של הלבן המלוכלך המאפיינת  את מרבית הציפורים, עם הנגיעות המדודות של ורוד, אדום, חום וירוק חיוור.  העיצוב המינימליסטי של כני התצוגה ומיקומם בחלל הגלריה. התאורה הרכה. חלל הגלריה המאפשר מינון מדויק בין היש לבין האין. בין הנפח שתופסים המוצגים לבין החלל הריק המקיף אותם.

ללא כותרת

פורטרט עצמי בשלושה חלקים

ולמרות שבמבט ראשון, הכול נראה מחושב, מאופק וממוסגר, המבט השני מגלה למתבונן כי הכול כאן בעצם חופשי ומשוחרר:  חופשי מגבולות ההיגיון, משוחרר מחשיבה לוגית, מתעלם מחוקי הטבע ומפנה עורף לידע הקונבנציונלי.

רקפת כנען ודגנית שטרן שוקן בשיח גלריה בפריסקופ

ועל הכול משוך חוט דק של הומור. ולמרות שיש כאן עיסוק בציפורים מתות, אין זה הומור מקאברי, ולא הומור מורבידי, אלא הומור המתובל  במידת מה של ציניות.  סוג של הומור מלנכולי, שנוגע עמוק בפנים, וגורם לצופה המתבונן לתהות על פשר הדברים, אשר לא לכולם יש פשר.

צילומים באייפון: אילה רז

אין הרבה רגעים בחיי שבהם יוצא לי לעמוד מול יצירתו של גאון, לראות  את היצירה שלו מקרוב, להביט בה בעיניים כלות, להתבונן בפרטי הפרטים המרכיבים אותה, להחליק באצבע רעבה על תפר נסתר ולהשתאות על המעוף, הדמיון, העומק, החזון והשלמות שאין דוגמתם.

רגע אחד כזה התרחש אתמול, יום רביעי, 2 ביולי, 2014, כשעמדתי משתאה מול יצירות המופת של איסיי מיאקה, בקומה התחתונה, במוזיאון העיצוב בחולון.

למרות שאני מכירה היטב את יצירותיו של מיאקה ולמרות שעקבתי אחרי הפיתוח הטקסטילי האחרון שלו באתר style.com  נפעמתי, התרגשתי והוקסמתי כשעמדתי מולן. ועל אף העובדה שאני בן אדם של מילים, כשאני מנסה לתאר לכם איך הרגשתי מול היצירות שלו בתערוכה – אני לא מצליחה למצוא מילים הולמות.

ולכן, אעבור, ברשותכם, לאינפורמציה בסיסית.

הקולקציה האחרונה של איסיי מיאקה שנקראת בשם  1325 נחשפת לראשונה במוזיאון העיצוב, חולון.

כל אחד מהדגמים בקולקציה זו נוצר ממארג טקסטילי מקופל ושטוח לחלוטין שהופך לפריט לבוש תלת-מימדי ברגע שמרימים את שוליו כלפי מעלה. את התערוכה יוצאת הדופן הזאת אצרו לי אדלקורט  (Lidewij Edelkoort ) ופיליפ פימאנו (hilip Fimmao), שהיה כל כך נחמד אלי, וכשראה שנפשי יוצאת אל הדגמים האלה, הסכים להדגים לי במו ידיו איך הוא מצליח להפוך את המארג המקופל, כהרף עין, לשמלה יפיפיה ואיך הוא גם מצליח ללא קושי, לקפל את השמלה המרשימה בתלת-מימדיותה, ולהחזיר אותה לצורתה הדו-מימדית.

הנה לפניכם הצילומים מהתהליך, ואני מתנצלת אם מרוב התרגשות זזה המצלמה שבידי והתמונות לא יצאו מספיק חדות…

כך נראית מערכת שני חלקים  כשהיא מקופלת

וכך  נראית אותה המערכת, כשהיא לבושה על הגוף

במקביל מתקיימת בגלריה העליונה של המוזיאון , התערוכה "קיפולים- ממלאכה מקומית לעיצוב עכשווי" תערוכה מעולה , ששווה רשומה בפני עצמה.

כל הכבוד למוזיאון העיצוב חולון, על תערוכה מעולה ומיוחדת במינה. ולגלית גאון, האוצרת הראשית של המוזיאון, מילה אחת קטנה לסיום: "Chapeau"

בין אם נרצה בכך ובין אם לא- הבורקה  היא כאן בשביל להישאר, ובתעשיית ה'שמטעס ביזנס'  האמריקנית- כל מה שהאנשים (או הנשים) ירצו לקנות- יימצא מישהו  שישמח לייצר זאת עבורם ולעשות מזה כסף. כך קרה גם  עם ה'בורקה' לנשים המוסלמיות. אמנם לבוש זה  נוגד את החופש הבסיסי של האישה, כובל אותה ומשאיר אותה בחשכת ימי הביניים, אבל זה לא מפריע כלל לתעשיין האמריקני ה'נאור' לייצר בורקות מכל הסוגים והמינים ולשפשף ידיים בסיפוק כאשר הקופה הרושמת משקשקת עם מכירת עוד ועוד בורקות. אותו תעשיין, שאשתו היא מן הסתם פמיניסטית נאורה, אינו מוטרד כלל מכך שהבורקה מנציחה את מעמדה הנחות של האישה המוסלמית, שעקרונות הלבוש שלה נקבעים לא על פי בחירתה או רצונה, אלא על פי חוקי השריעה.

בורקה מהקולקציה של ברברי לחורף 2013

עולם הכלכלה הגלובלי. מעולם לא היה ציני יותר.  שום ערכים לא מסיטים אותו מ'כלל הזהב' שהוא: לעשות כמה שיותר כסף ומה שיותר מהר. לכן, חנויות הביגוד מציעות למוסלמיות האמריקניות שלל דוגמאות של בורקה. וגם באירופה ניתן להשיג בורקה בכל דגם רצוי. אפילו חברות כמו 'ברברי' הוציאו לשוק בורקות בדגם משבצות אופייני וגם דונה קארן, הציגה קולקציה של בורקות יקרות ואיכותיות למי שיכולה או מוכנה לשלם.

חוקר התרבות, טיטוס בורקהארט (1908- 1984) שהתאסלם, טען, שחשיבות הלבוש בעולם המוסלמי היא בכך שהוא מצליח לבטל את הדימוי של הגוף האנושי ומאפשר למוסלמי ליצור לעצמו את הדימוי הרצוי. ומה עם המוסלמית? מישהו שאל אותה אם זה מה שהיא רוצה?

מעצב האופנה הטורקי, חוסיין שאלאיאן, שמצליח, כבר יותר משני עשורים, לבטא באמצעות האופנה את פילוסופית החיים שלו, הציג בשנת 1996, את הקולקציה המחאתית שלו בהשראת הבורקה.  בקולקציה זו הוא מתעמת עם זהות, נשיות וצניעות, כאשר שש הדוגמניות המציגות את הבורקה, לובשות כל אחת בתורה, פחות ופחות חלקים מן הבגד המסורתי עד שהאחרונה היא עירומה לגמרי ורק פניה מכוסות. בכך הוא הצליח להוכיח שלא משנה כמה חשוף יהיה הגוף הנשי- אם הפנים מכוסות לא ניתן יהיה לזהות אף דוגמנית, שכן, שזהותה נעלמה כליל.

בניסיון לעצור את לבישת הבורקה בחברה המערבית, אסר בית המשפט הצרפתי, בשנת 2004, על תלמידים ותלמידות בבית הספר להגיע לבית הספר עם סימנים דתיים כלשהם. באפריל 2010, נאסרה בבלגיה לבישת הבורקה במקומות ציבוריים. בצרפת נחקק באוקטובר 2010 חוק נגד כיסוי מלא של הפנים במרחב הציבורי. החוק המכונה "חוק הבורקה"‏^[41] מיושם מאז ה-11 באפריל 2011.

תצוגת אופנה של בורקות בחסות ביל מאהר

ובכל זאת, אופנת הבורקה עולה כפורחת. ובאופנה כמו באופנה, לפעמים המרווח שבין מקור ההשראה לבין הדגם הסופי רחוק כמו המרחק שבין הבורקה לביקיני. וכאן, הגענו ישר להמצאה המזרחית- מערבית חדישה: הבורקיני.

אז מה זה בעצם בורקיני? בורקיני הוא בגד ים המכסה בשלמות את הגוף ואת הראש חוץ מהעיניים. הוא עשוי מלייקרה גמישה ומאפשר למוסלמיות דתיות לשחות, או לפחות להיכנס למים. ההמצאה מיוחסת למוסלמית הולנדית, שניסתה להיכנס לבריכת שחיה בהולנד עם בורקיני ואילו שומר הבריכה מנע זאת ממנה בטענה שזה איננו בגד-ים. כמובן שסביב זה התחולל ויכוח ציבורי נוקב, שלא ניכנס אליו כאן.

באפריל, 2013, הציגה חברת "דיזל" את הניג'אב (בגד המכסה את כל הפנים חוץ מהעיניים) העשוי דנים על דוגמנית מקועקעת שלידה כתוב המשפט "אני לא מי שאני נראית!" הרעיון הוא של ניקולא פורמיצ'טי, שהצטרף לאחרונה לדיזל, ומבטא את המחאה הנשית האילמת בעת לבישת הניג'אב. הקונפליקט שבין הבורקה או הניג'אב, המנציחים שניהם את האפליה המגדרית, לבין הדנים המייצג את הדמוקרטיה באופנה – בא לידי ביטוי בדגם זה, המשקף  את התנגדות העולם המערבי לאסלאם הרדיקלי ולחוקי השריעה.  הדוגמנית הלובשת את הניג'אב כ'טופלס' , ללא חלק עליון, מייצגת בלבוש זה מחאה אנטי דתית חריפה.

הבורקה המחאתית של דיזל

ויש מי שחושב גם על דור ההמשך. חברת מאטל הוציאה לשוק בובות ברבי לובשות בורקה. ציניות בעולם הכלכלה הגלובלית כבר אמרנו?

בובות ברבי של מאטל בלבוש בורקה

הטרנד הכי 'קול' בעולם המוסלמי, שאותו לובשות הפשניסטות המוסלמיות,  חובבות האופנה, הוא Hijabistas ערבוב של בגדים מוסלמים מסורתיים עם ג'ינס ועם פריטי אופנה גבוהה ונמוכה. בלוגים בנושאי אופנה מוסלמית המציגים לבוש מסוג זה, צצים ונעלמים מהר (מעניין למה?) אך תצוגות אופנה המציגות  בורקה וחיג'אב בואריאציות שונות מתקיימות  במזרח ובמערב.

בורקה כלבוש רומנטי של המותג  הנורווגי 'מרקד מוסקבה' Marked Moskva

בשנת 2011 הושק מגזין הנשים המוסלמי 'אללה' (אוקסימורון בפני עצמו) ובדובאיי נעשים כל המאמצים כדי  להפוך את האמירות העשירה לבירת האופנה המוסלמית.

ויש גם אופנת פאנק מוסלמית, בהשראת ספרו  של מישאל מוחמד נייט (Michael Muhammad Knight) שנקרא 'The Taqwacores' v העוסק בחריגים בעולם המוסלמי. ומתברר שיש לא מעטים כאלה. בהשפעתו, הציגה טסנים סאייאר (Tesnim Sayar), מעצבת אופנה דנית צעירה, ממוצא מוסלמי,  גרסה משלה למוסלמית פאנקיסטית, הלובשת בורקה המכסה את זרועותיה, רגליה וגופה, אך חושפת את פניה וחובשת על ראשה ברדס פאנקיסטי אופייני.

בורקה של המותג הנורווגי מרקד מוסקבה

ולסיום, קצת היסטוריה: כאשר המעצב הצרפתי פול פוארה, הציג בשנת 1911, בסלון הפריסאי שלו את 'מכנסי ההרמון' לנשים, נחשבו מכנסיים אלה לפריט אופנה נועז שאתגר את אופנת המערב הוויקטוריאנית, שהייתה באותה עת, שמרנית וחסודה.  מכנסיים נועזים אלה נלקחו מלבוש הנשים המוסלמיות והם מופיעים גם ב'סיפורי אלף לילה ולילה' כבגדים שלובשות הנשים בארמון החליף. כיום נראה הבגד הנשי המוסלמי, לעיניים מערביות, בלתי רלבנטי ונוגד את הקדמה, וזוהי בהחלט סוגיה מעוררת מחשבה. איך קרה שלפני כמאה שנה, נחשב הלבוש הנשי המוסלמי לנועז ופורץ דרך בעולם המערבי, ואילו כיום הוא מתקבל במערב, כרגרסיה אנכרוניסטית?

קשה שלא להעלות על הדעת, בהקשר זה, את מסעי הצלב, כאשר אירופה המתקדמת נסוגה בחסות  הנצרות הרדיקלית, מן הקדמה אל חשכת ימי הביניים.

לצערנו, רדיקליזם דתי קיצוני מעולם לא בישר טובות, לא אז ולא היום. לא בעולם הגדול וגם לא בישראל הקטנה.

מוזיאון העיצוב בחולון מציג תערוכה רחבת אופקים ומעוררת מחשבה: קוטור חדש, איריס ואן הארפן. אוצרים: מארק וילסון וסו-אן ואן דר זיפ.

7.3.2015- 22.11.2014

איריס ואן הארפן נולדה ב-5 ביוני, 1984, בהולנד. היא למדה עיצוב אופנה באקדמיה לאמנות ארטז 'Artez  ' בארנהיים וסיימה את לימודיה בשנת 2006. לאחר מכן עשתה סטאג' אצל אלכסנדר מק-קווין בלונדון. מתחילת דרכה המקצועית בלטה ואן הארפן בייחודה ומשכה תשומת לב מצד התקשורת ומצד אנשי המקצוע המובילים, כשהציגה בתצוגות האופנה, יצירות שלא היו דומות לשום דבר אחר שנראה עד אז. בשנת 2007, שנה לאחר סיום לימודיה, הקימה מותג עצמאי ומאז יולי, 2011, היא חברה אורחת במוסד הפריסאי המכובד 'Chambre Syndical

איריס ואן ארפן- שבריריות מפלדה

מאז סיום לימודיה היא הציגה בתערוכות בינלאומיות וקטפה פרסים רבים. ואן הארפן מציגה מדי שנה שתי קולקציות חדשניות ופורצות דרך שבהן היא משתפת אנשי מקצוע מתחומי האדריכלות, האמנות והמחשוב. התחום החדשני שבו עסקה כבר בקולקציית הביכורים שלה היה הדפסה תלת-ממדית, שאפשר לה ליצור גופים מרחביים מפולימרים ולשלב אותם ביצירותיה. שילוב ההדפסה התלת-ממדית באופנה הוא תחום חדש ומרתק שאותו זיהתה ואן הארפן קצת לפני כולם והוא נרשם כנקודת ציון משמעותית בדרכה המקצועית. יכולתה לרתום לשיתוף פעולה אתה, את טובי המומחים בעולם, מרשימה ביותר ומעידה על רצונה הנחוש ועל יכולת התקשורת הבין- אישית המיוחדת  שלה.

מתוך הקולקציה חניטה בהשראת מצריים הקדומה: דיון על שבריריות החיים מול נצחיות המוות

נושאי ההשראה שלה הם רבים ומגוונים ומשקפים מצד אחד את הבעיות הגלובליות הנוגעות לחיים שלנו במאה ה-21, ומצד שני את חוויותיה האישיות ואת חזונה לעתיד. היא עוסקת בהיבטים אמנותיים, פילוסופיים, פסיכולוגיים וטכנולוגיים והמשימות שהיא מציבה לעצמה בתהליך היצירה מאתגרות ונועזות ומותחות את הגבולות של הצורה ושל החומר.

החומר הקשיח הופך לאוורירי בקולקציה הקסומה עשן מזוקק

מתוך הקולקציה סינתזיה: כמו פרפר נעוץ בסיכות על לוח.

הנושאים שבהם היא עוסקת, מבטאים את השקפת עולמה של יוצרת צעירה שנולדה על סף המאה ה-21 ואת מכלול ההתנסויות שהיא חווה.  הריקנות של החיים בתקופתנו, שיש להם גם צד גרוטסקי, משתלבים אצלה עם אמנות הבארוק הדקדנטית ועם מוטיבים של קדושה נוצרית.  בקבוצת הדגמים המכונה 'אסקפיזם' מציגה המעצבת דימויים המחברים בין הרדיקאלי לפנטסטי. לצורך הבעת הרעיון באופן מיטבי היא לא  מהססת להמציא חומרים חדשים ומשלבת  מלאכות מסורתיות עתירות מלאכת יד כמו קיפולים, או תחרה ידנית, עם טכנולוגיה עתירת ידע. אפשר למצוא בקולקציה זו הן היבטים אורגניים נעימים והן היבטים מקאבריים אפלים.

ההיבט המקאברי חוזר בקולקציה משנת 2009, המבוססת על טכניקות של חניטה במצריים הקדומה.  כאן היא מתמודדת עם שבריריות החיים  מול נצחיות המוות. החומרים בקולקציה זו מפתיעים ומקוריים וכוללים:  גלגלי שיניים, גומי, קרסים ואלמנטים מתכתיים נוספים.

בקולקציה המכונה 'סינטזיה' היא מאותגרת על ידי תסמונת פסיכולוגית חריגה שבה יש בלבול בין תחומי חישה שונים. אדם הלוקה בתסמונת זאת יכול לטעום צבעים, או לראות צלילים. התופעה מרתקת אותה בהקשרה העתידני , כאשר הבגדים שנלבש יוכלו לבטא את תחושותינו. יש בקולקציה זו היבט עתידני בדיוני מול היבט אנושי שברירי, דגם אחד נראה כמו פקעת קורים שטווה עכביש ודגם אחר נראה כמו פרפר מושלם שהוצמד בסיכות למשטח תצוגה.

פרט מתוך דגם

עולם האסוציאציות של ואן הארפן עשיר מאוד וכל דבר מעניין שהיא נתקלת בו זוכה למחקר מקיף ולאינטרפרטציה אמנותית. העורבים המרחפים מסביב לסטודיו שלה מעוררים בה אסוציאציות של עולם אפל, מגיה שחורה ואלכימיה. בקולקציה המכונה 'עורבים כימיים' היא מציגה יצירות שהבסיס ליצירתן היה חלקים משלדי מטריות .התוצאה שמתקבלת מזכירה פעילות אלכימית שהופכת חומרים פשוטים לזהב טהור.

הדפסות תלת-מימדיות המדמות שלד של יצור קדום

חומרים מסונתזים ומפתיעים בחדשנותם.

איריס ואן הארפן מנסה ללכוד ביצירתה את הרגע החולף, את העשן בהתפוגגותו ואת טיפות המים בהינתזן  בעת קפיאה. משימות מסוג זה נשמעות יומרניות מאוד וכמעט בלתי אפשריות, אך נדמה כאילו אצל ואן הארפן, הבלתי אפשרי הוא הגורם המדרבן ביותר ליצירה. למראה יצירות מן הקולקציה 'עשן מזוקק' נעתקת הנשימה מול השלמות שבה מצליחה היוצרת ללכוד את העשן  המתפוגג בדגמיה, באמצעות חומרים חצי קשיחים ההופכים תחת ידיה המיומנות לאווריריים ומרחפים. היצירות המוצגות במסגרת הקולקציה  'קריסטליזציה' הן בעיני, היצירות המרשימות ביותר, המעוררות השתאות בכל היבט אפשרי.

קריסטליזיה ללכוד את נתזי המים בעת הפיכתם לקרח מוצק

קולקציה זו נוצרה בשיתוף פעולה עם משרד האדריכלים 'בנטן קרוואל' שעיצבו בעבור מוזיאון סטדליק באמסטרדם את ההרחבה למוזיאון הותיק, המכונה 'אמבטיה'. המראה המיוחד של המבנה החדשני, עורר אצל ואן הארפן רצון ליצור דגם שיגלוש מגופה של הדוגמנית כמו מים ניתזים. דגם מרשים זה מבוסס על הדפס תלת מימדי שיצרה ואן הארפן בשיתוף עם האדריכל דניאל וידריג.

הדפס מקדים לקולקציה קריסטליזציה

ניתן לנתח את יצירותיה של איריס ואן הארפן בהיבטים אמנותיים, או פילוסופיים ולמצוא בהן אין ספור מובנים והשלכות. אבל, מה שללא ספק ניכר כבר ממבט ראשון, הוא, שלפנינו יוצרת ענקית בעלת שיעור קומה מסוגו של אלכסנדר מק-קווין, שבמובנים רבים רוחו שורה על יצירותיה, אם כי דרכי הביטוי והחומרים של שניהם שונים מאוד זה מזה. מעניין יהיה לעקוב אחריה בהמשך דרכה ולראות כיצד תתפתח מבחינה טכנולוגית ואמנותית.

נחשים מתפתלים או מעיים מתהפכים? דגם מקולקציית קפריולה'  המתאר את תחושות הבטן של איריס ואן-הארפן רגע לפני קפיצה לצניחה חופשית

פרט מתוך דגם

הדגם הראשון של איריס ואן הארפן שנוצר במדפסת תלת-מימדית.

מעבר להישגיה האישיים, שכאמור זוכים להערכה חסרת תקדים, ממקדות יצירותיה של  ואן הארפן את הדיון בשאלה המהותית הנוגעת ליחסים שבין האופנה לאמנות. לי נראה שקיטלוג יצירותיה כאופנה- מחייבת חשיבה מחדש. ואולי בעצם, עולם המושגים והערכים שלנו שעדיין שבוי בקונספציה מאובנת על ההבדל שבין עיצוב לאמנות, הוא שזקוק לחשיבה מחדש.

אצלי, מכל מקום, מסומנת איריס ואן הארפן כתקווה הגדולה ביותר של דור המעצבים הצעיר שהולך ותופס את מקומו הראוי בעולם האופנה המשתנה מול עינינו.

צילומים: אילה רז

תארו לכם עולם בשחור-לבן. סרטי קולנוע בשחור-לבן. ספרי אמנות בשחור לבן. עיתונים ומגזינים בשחור-לבן. ספרי ילדים בשחור-לבן.

ומה עם טלוויזיה? בעולם שאני מדברת עליו, טלוויזיה עדיין לא הייתה קיימת בכלל. אפילו לא כאופציה בשחור-לבן.

זה היה עולם הצבעים של ילדותי ואני זוכרת היטב  את העיניים החומות של המפרי בוגארט  כשהוא נפרד מאינגריד ברגמן במשפט "We shall always have Paris'" בסרט 'קזבלנקה',

האמפרי בוגארט ואינגריד ברגמן בסצנת הסיום מהסרט קזבלנקה

ואת העיניים הירוקות של ויוייאן ליי, שתאמו להפליא את השמלה הירוקה שלבשה בפגישה עם קלארק גייבל בסרט 'חלף עם הרוח', כשאת שני הסרטים האלה, ראיתי כמובן רק בשחור-לבן…

העיניים הירוקות של ויויאן ליי

גם את צבעיהם של יצירות האמנות, הצלחתי לנחש ללא קושי. שמלתה של המונה-ליזה, יצירתו של ליאונרדו דה-וינצ'י, הייתה חומה, והיצירה 'ונוס העולה מן הגלים', של בוטיצ'לי, הייתה כמובן בצבעי פסטל עדינים.

הולדת ונוס בשחור-לבן בספר של צ'יני תולדות האמנות בעולם

הולדת ונוס מאת בוטיצ'לי, בצבעים טבעיים

אבל, בעוד שאת הצבעים של הציורים האלה וגם של אחרים, יכולתי לדמיין בלי קושי לפי הרפרודוקציות (הגרועות מאוד) שראיתי בשחור-לבן, את הטקסטורות ואת הגודל האמתי של היצירה- לא יכולתי לדמיין בשום אופן. בפעם הראשונה שבקרתי בפירנצה, ועמדתי מול  יצירתו של גיברטי 'שערי גן העדן' ,  שהתנשאה לגובה של 5 מטר וכולה הייתה מצופה בזהב- נעתקה נשימתי.

כי עד אז הכרתי יצירה זו, רק מהספר של שלדון צ'יני 'תולדות האמנות בעולם' (שהיה אחד משני הספרים היחידים שתורגמו לעברית בשנות החמישים המאוחרות) שם היא הופיעה בשחור-לבן בגודל של בול דואר…

צילומי משפחה משנות ה-70 של המאה הקודמת שהיו בשחור-לבן שרדו את הזמן טוב יותר מצילומי הצבע של אותה תקופה, שקיבלו גוונים מוזרים של חום- ורוד-סגול-כחול,

ובצילומי השחור-לבן אני יכולה לזהות ללא קושי את הצבע המדויק של כל בגד שלבשתי בצילום, אבל ייתכן בהחלט, שכאן אני נעזרת גם בזיכרון… לעומת זאת צילומי הצבע של ילדי, שרון ועודד, אינם משקפים בכלל את הצבעים במציאות

לא תמיד הצבעוניות עושה טוב למה שהיה פעם נטול צבע. הנה למשל, הפסלים הקלאסיים מיוון העתיקה, שאותם הכרתי ואהבתי, כשהיו בשיש לבן. לאורך השנים יצא לי לראות אותם גם בסביבתם הטבעית, בסיציליה, למשל, או באקרופוליס שבאתונה. הם נראו לי תמיד מושלמים כפי שהם. על אף שהיו לפעמים חסרי ידיים, מרוסקי אף, או נטולי עיניים. תמיד ראיתי אותם בשיש לבן. מינימליזם קלאסי אצילי ואסתטי. אבל,  כשראיתי לאחרונה את ההעתקים המדויקים שלהם, במוזיאון לאמנות יפה באתונה כשהם צבועים בצבעים עזים, הם  נראו לי קיטשיים למדי והרבה פחות מעניינים.

'הודות' למחקר שנערך בהרווארד על ידי וינצנץ ברינקמן ((Vinzenz Brinkmann הצליחה החוקרת השקדנית  לנפץ את הדימוי הקלאסי המעודן של הפסלים הקלאסיים, ולהראות לנו אותם כפי שנוצרו במקור לפני יותר מאלפיים שנה. כמה חבל היה לגלות שהמקור נופל בהרבה ממה שהורגלנו לראות. גם התקרה בקפלה הסיקסטינית, ברומא, יצירתו המונומנטלית של מיכאל אנג'לו, שאותה ראיתי לאחר ששוחזרו צבעיה המקוריים, נראתה לי הרבה פחות מתוחכמת ומעניינת ממה שהייתה לפני השחזור  המדוייק.

אומרים שכל המוסיף- גורע, ובאדריכלות מיס ואן דה רוהא הגדיר זאת כless is more  . וכאן הסוגיה של איפה בדיוק לעצור עולה על הפרק. כל אמן שואל את עצמו את השאלה הזאת בשלבים השונים של היצירה. כי מה שאין בציור, חשוב לפעמים, לא פחות ממה שיש בה ואיפה לעצור היא שאלת המיליון דולר, כי אפשר במשיחת מכחול אחת להרוס יצירה שלמה…

הדוגמא הקלאסית שבה הדמיון אינו זקוק להרבה פרטים כדי לראות משהו במדוייק, היא מהספר 'הנסיך הקטן', שבו  מבקש הנסיך הקטן מהטייס, אנטואן דה סנט-אקזופרי: "צייר לי כבשה". כל הציורים שסנט-אקזופרי מצייר לא צולחים, עד שהוא מצייר סתם קופסה ואומר לנסיך הקטן שהכבשה שהוא רוצה, נמצאת בתוך הקופסה. הנסיך הקטן מאוד מרוצה. עכשיו הכבשה שלו  נראית בדיוק כפי שהוא ראה אותה בדמיונו.

אם גם אתם רואים את הכבשה שבתמונה- כנראה שנשארתם ילדים בנשמתכם

וזה נוגע כמובן, גם לבגדים החשופים שלובשות כיום על הבמה זמרות כמו ניקי מינאג', שאינם משאירים הרבה מקום לדמיון ונראים וולגריים ונטולי השראה.

אז מה יותר סקסי? אחוריה החשופים של מינאג', שאותם היא חושפת ללא בושה? או ה'סטריפטיז' של ריטה היווארת' בסרט 'גילדה' כשהיא מסירה באיטיות חושנית את שתי הכפפות הארוכות שעל ידיה, ומשליכה אותן לקהל הנטרף מתשוקה?

כמו תמיד, התשובה לשאלה זאת, היא כמובן: תלוי את מי שואלים…

האם אכן צריך בכל מקרה ובכל מחיר להציג מול עינינו את האמת העירומה, או שעדיף לפעמים לא להראות הכול ולהשאיר משהו לדמיון. אני מניחה שקוראי הבלוג שלי הצליחו לנחש מה דעתי מבלי שאצטרך להסביר.

כאשר נשאל מעצב האופנה האמריקני ראלף לורן, באיזה בגד נראית האישה, לדעתו, הכי סקסית שאפשר, הוא השיב "בחליפה גברית".  ויש אומרים שגם הוסיף 'כשהכפתור העליון בחולצתה- פתוח'…

מה יש להוסיף?

בשנת 1964 הגעתי לפריס, לראשונה בחיי, בטיול סטודנטים מאורגן של איסת"א. חזיתות הבתים בעיר היו מכוסות עדיין פיח אפור. קרונות המטרו הישן שקשקו וחרקו. היונים האפורות ליקטו פירורי לחם בכיכרות העיר, והפריסאים שאך זה התאוששו מטראומת המלחמה באלג'יר- העריצו את הגנרל דה-גול.  בתי הכולבו המהודרים  גאלרי לפאייט ואו פרינטאן (Galleries Lafayettes,  Au Printemps)  אפפו אותי בכניסתי בענני בושם,  ובפתחן של המסעדות הקטנות הוצב לוח עץ שחור שעליו נרשמה בגיר לבן 'ארוחת היום' (Plat du jour).

לוח עץ בכניסה למסעדה, 2012. כמו פעם
צילום: אילה רז, 2012

מי שלא ידע לדבר צרפתית בשנות הששים, התהלך בפריס כאילם. הגברים הצרפתים השרמנטיים עם השפם הקטן והמטופח, והנשים הקוקטיות עם המטפחת הקשורה לצוואר ברישול מסוגנן, לא עשו שום מאמץ לדבר אנגלית עם זרים, והשתדלו לתת לך את ההרגשה שאם אינך יודע  צרפתית- אינך בן תרבות! לכן הוצאתי מנבכי הזיכרון את הצרפתית החלודה שלי ולמרבה הפלא, כעבור יומיים כבר הצלחתי לתקשר בצרפתית.

שבוע שלם התהלכתי  מוקסמת ומהופנטת בשדרות הרחבות והמטופחות ובסמטאות הישנות והצרות.  בלעתי בעיני את חלונות הראווה המרהיבים, טיפסתי על כל מונומנט היסטורי, אכלתי ארוחות פשוטות וטעימות ושתיתי יין אדום (vin rouge).

מראה פריס מקומה עליונה במוזיאון פומפידו
צילום: יעקב רוט

פריס של שנת 1964 הייתה בדיוק אותה פריס שאותה זכרו לטוב אינגריד ברגמן והמפרי בוגרט בסרט 'קזבלנקה' (1942) זאת הייתה אותה פריס שעליה שרה נעמי שמר בגעגוע  נוסטלגי את השיר 'העיר באפור'. אז מה הפלא שגם אני נכבשתי בקסמיה?  (ראו את הפוסט 'Paris, Mon Amour' ).

הכניסה ללובר
צילום: יעקב רוט

חלפו שבע שנים ובמאי 1971, הגעתי שוב לפריס. חזיתות הבתים כבר נוקו מהפיח ולבשו צבע לבן, שהבליט את פיתוחי השיש על כרכובי החלונות ואת תחרת הברזל על מעקות המרפסות. היונים הוסיפו לנקר פירורי לחם בכיכרות העיר, הקרונות במטרו המשיכו לשקשק, ואני כבר  הייתי אימא לשני ילדים.

פיתוחי שיש ותחרת ברזל
צילום: אילה רז, 2012

תחנת מטרו ישנה בסגנון ארנובו מהתקופה שצרפת הייתה אימפריה.
צילום: יעקב רוט

לביקור זה הגענו בחיפושית השחורה מרוטרדם שבהולנד, שם גרנו באותה תקופה.  יצאנו לדרך בהרכב מלא: דני, שרון בת השש ועודד בן השנה, שהביט בסקרנות על פריס מתוך עגלת התינוקות שלו ומלמל כמה מילים לא ברורות. התגוררנו בדירה נחמדה של חברים, שמחלונה הרחב נשקף מגדל אייפל, שחור ומאיים בשעות היום, ומרהיב באורותיו בלילה. את האוכל קנינו בסופרמרקט, כי להיכנס למסעדה בפריס עם שני ילדים קטנים, לא נראה לנו רעיון טוב, לאור העובדה שלאורך כל הטיול המשפחתי שלנו בפריס, לא ראינו אף זאטוט במסעדה. עובדה שחזרה על עצמה גם בביקורים הבאים.

palais Galliera הארמון שהוקדש לתערוכות אופנה
צילום: יעקב רוט

בסופרמרקט השכונתי קנינו גבינות 'קממבר' ו'ברי' משובחות, פאטה מעולה ונקניק הונגרי מתובל. את הנקניק פרסנו דק דק ואת הפאטה הנחנו בחתיכות גדולות על הבאגט הטרי המרוח בחמאה. קנינו גם בקבוק יין בוז'ולה לעצמנו ומיץ תפוזים לילדים. את ארוחות הבוקר והערב אכלנו בדירה ואת הכריכים הטעימים, שהכנו כל בוקר, לקחנו לדרך וסעדנו בהפסקות מזדמנות בגנים ציבוריים. זה היה בעיצומו של האביב ופריס פרחה בוורוד ובסגול. השמש זרחה והילדים לא התלוננו. מה עוד אפשר היה לבקש? ובכל זאת הייתה לנו בעיה אחת שלא הצלחנו לפתור. החיפושית השחורה שאתה הגענו מרוטרדם לפריס, נסעה ללא תקלות כל זמן שלחצת על הבנזין, אבל ברגע שכיבית את המנוע ונסית להתניע מחדש, המכונית העקשנית סירבה פקודה, וכדי להתניע אותה מחדש- היה צורך לגרור אותה למוסך…במצב עניינים זה, לא נותרה לנו ברירה אלא לנסוע את 500 הק"מ המפרידים בין רוטרדם לפריס ברצף, ללא עצירה וכך גם בחזרה. על הרפתקאותינו בדרך, קראו את הפוסט 'תמיד תהיה לנו פריס'.

הכניסה לתערוכת Yves St. Laurent
צילום: יעקב רוט

באוקטובר 1972 נסעתי שוב לפריס, והפעם עם הסטודנטים מהמחלקה לעיצוב אופנה באקדמיה לאמנויות יפות, ברוטרדם, שם הייתי סטודנטית מן המניין. זה היה אחרי מרד הסטודנטים  שבראשו עמד דני האדום. המרד המתוקשר הבעיר את הרחובות, הסעיר את הרוחות וניסה ליצור קשר מתבקש בין פריס השמרנית של אז, לבין העולם החדש והתוסס. הסטודנטים הנלהבים הביאו לפריס את הבשורה שהעולם שייך לצעירים ועל הבאנר שהונף בהפגנות ההמוניות נכתב: 'רוץ חבר, העולם הישן מאחוריך'.

מרד הסטודנטים היה אמנם בשנת 1968, אבל ארבע שנים יותר מאוחר, כשבקרנו בתצוגות האופנה בסלונים הוותיקים של קארוון, פאטו, לאנווין וג'יבאנשי, ראינו ששם, כלום לא השתנה. 5-6 דוגמניות צרפתיות הציגו את הדגמים בתנועות אלגנטיות מדודות, כפי שהיה נהוג בשנות ה-50 והחזיקו בידן שלט קטן עם מספר הדגם. באותו זמן ממש כבר תיזזו ורקדו, במיני חצוף, הדוגמניות של מרי קוואנט בלונדון, בסווינג חסר מעצורים…

מאז, נסעתי לפריס פעמים רבות, בעיקר לצורך ביקורים בתערוכות הביגוד המוכן Pret-a- porter  ובתערוכת הבדים ותחזיות האופנה Premier Vision.  לפעמים הייתה מטרת הנסיעה ביקור במוזיאונים שם הוצגו תערוכות אמנות ואופנה חשובות כמו התערוכה על לואי ויטון שעליה כתבתי את הפוסט לראות את לואי ויטון ומארק ג'ייקובס ולמות.

פריס כגן עדן שהשער אליו נעול
צילום: אילה רז, 2012

בסיורי התכופים בעיר האורות סעדתי במסעדות רבות, טובות יותר וטובות פחות. אכלתי מרק דגים ומרק בצל בחורף וקרם ברולה או טארט טאטן בקיץ והעמקתי את ההיכרות עם הבישול הצרפתי. אני זוכרת לטובה, מסעדה אחת קטנה, באיזור המארה, שבה הארוחה כל כך ערבה לחיכי שבקשתי להודות לשף באופן אישי. המלצר הכניס אותי ל'אגף השמור', שם פגשתי את השף הנרגש, סמוק פנים, חגור סינר לבן ארוך וחובש כובע טבחים והודיתי לו בלבביות. חיוכו זרח מאוזן לאוזן. ניכר היה שהוא נהנה מאוד מהמחמאה.

עם השנים ראיתי כיצד משתנים האנשים ברחובות פריס. הג'ינס החליף את המכנסיים המחויטים, חולצות הטריקו החליפו את חולצות המשי, חליפות הגברים נכנסו להקפאה עמוקה והמטפחת הקטנה והקוקטית שעל הצואר, הוחלפה בבנדנה סטנדרטית על המצח. אזורים מסוימים בעיר היו כבר מחוץ לתחום בעבורי ובגאלרי לאפאייט הוצגו למכירה חולצות טריקו מודפסות ומכנסי ג'ינס קרועים לצד קולקציות מאופנת העילית של מיטב הקוטוריירים בפריס.

את הצרפתית האלגנטית עם הניגון המתמשך, שכל כך אהבתי לשמוע, החליפה צרפתית במבטא גרוני עמוק שצרמה את אוזני, ובאזורים מסוימים במזרח העיר  נשמעה יותר ערבית מאשר צרפתית.

יצירה מתוך התערוכה 'חדר משלהן' מוזיאון פומפידו, 2010.
צילום: יעקב רוט

בפריס 2015 יש איזורים שלמים שאפילו המשטרה לא מעזה להיכנס אליהם. השכונות שהיו פעם מטופחות נראות כיום מוזנחות ומלוכלכות. רעולות הפנים ועוטות הבורקה- הן מראה שכיח ברחובות פריס, ורעולי הפנים מתכוננים במחתרת להשליט את חוקי השריעה על העיר היפה.

הסלוגן הרומנטי 'תמיד תהיה לנו פריס'- נשמע כבר לא רלבנטי. אבל גם המפרי בוגרט ואינגריד ברגמן כבר לא רלבנטיים. ומי בכלל זוכר שפעם פריס הייתה אפורה?

עוד פוסטים בבלוג שלי על פריס:

עושה שוק בין פריס לירושלים

לשאנז-אליזה בעקבות מנואל

שמלת הכלולות בין הארמון לחווה

אם יש אלוהים

כל מי שאיבד פעם משהו שהיה יקר לו ואחר כך מצא אותו, מכיר את ההרגשה הנפלאה הזאת של שמחה המעורבת בתחושה עמוקה של הכרת תודה. למי? כל אחד למי שמתאים לו. המאמינים יודו לאלוהים- האתאיסטים יודו ליקום, והאופורטוניסטים- למזלם הטוב. תחושת השמחה על הדבר שנמצא  מחדש, גדולה יותר, ככל שהדבר שאבד היה יקר לנו יותר. חבל כל כך שהרבה פעמים רק כשאנחנו מאבדים משהו, אנחנו מעריכים אותו במלוא ערכו.

אם לא אבדנו מעולם משהו, איך נדע כמה משמעותי הוא היה בעבורנו? איך נדע כמה שונים נראים החיים בלעדיו?

לפני

אחרי

המוח  האנושי מלא סתירות. למה אנחנו צריכים לאבד משהו ולמצוא אותו כדי להכיר בערכו? למה זה לא ברור כשלעצמו? למה אותו משהו שאבד ונמצא, ישמח אותנו כל כך בעוד שאותו הדבר עצמו שמעולם לא הלך לאיבוד לא משמח אותנו בכלל? הרי בשני המקרים, בסופו של דבר, לא אבדנו כלום…

ההקדמה הפילוסופית הזאת באה להסביר את תחושתי המיוחדת, לאחר שעברתי שני ניתוחי קטרקט, קודם בעין שמאל ואחר כך בעין ימין. אתמול, לראשונה, יצאתי לטייל בשכונה וראיתי את פרחי האביב בצבעיהם האמתיים. הייתי המומה מהצבעוניות המרהיבה של הצבעים. צבעים כל כך עזים, כמעט קיטשיים. ואני התרגלתי כבר לראות אותם באמצעות פילטר דהוי. כן, במשך חודשים ארוכים הצלחתי לשכנע את עצמי שהצבעים שאני רואה הם הצבעים האמתיים. מה שעמד מאחורי השכנוע העצמי היה הפחד לשכב מתחת לאזמל המנתחים (למען האמת, האזמל היום הוא קרן לייזר שמרסקת את הקטרקט) וברירת המחדל ההגיונית שנראתה לי הייתה התעלמות במקום התעמתות. עד שיום אחד התעוררתי בבוקר והבנתי שאין ברירה.

השגרה היומית שלי כוללת צעידה בשכונה שלנו באותו מסלול, פחות או יותר. במסלול זה אני רואה עצים. בתים. פרחים ועננים. אבל, פתאום, אתמול, נדמה היה לי כאילו אני רואה אותם בפעם הראשונה. הם נראו לי אחרים. שונים. הרבה יותר צבעוניים.

אז נכון שהחמצתי את צבעי הפריחה המרהיבים באביב שעבר, ובזה שלפניו, אבל כנראה שאילולא ההחמצה, לא הייתי יודעת היום, כמה יפה באמת הפריחה האביבית בטבע. ואולי זו הדרך שלי להסתכל על העולם.  אין להצטער על מה שאי אפשר להשיב, אלא לברך על מה שיש.

ההבנה שצריך לאבד משהו כדי למצוא ולהעריך אותו מחדש, היא המסקנה שלי מניתוח הקטרקט. אבל אפשר לקחת את זה לעוד מקומות, קרובים יותר וקרובים פחות. אז למי אני צריכה להודות? לאלוהים? ליקום? למזל הטוב? ואולי בכלל לרופאה שניתחה את עיני?

אני מעדיפה להודות לאלוהים, ליקום וגם למזלי הטוב, ובהזדמנות זאת, להודות גם לכם, קוראי הבלוג שלי, על היותכם שותפים לתחושתי ולהגיגי.

לפני כשבועיים חזרתי משיט בים הבלטי. צפון אירופה. יוני-יולי. מזג אוויר מושלם. לילות לבנים. שקיעה ארוכה. מים בצבעי זהב.

הים הבלטי שונה בצבעיו מהים התיכון.

בים התיכון- שולטת התכלת. תכלת עזה, באין סוף גוונים של כחול, שאין לו סוף וגם לא התחלה.

בים הבלטי- צבע המים כהה. לפעמים ירוק-אפור, לפעמים כמעט שחור. ולפעמים, ממש זהב. ובגלל שהלילות אינם חשוכים, כי אם לבנים, אתה והים- כל הזמן ביחד.

האור על פני המים

לקראת שקיעה

ברגעים האחרונים שלפני השינה- אני מסיטה את הווילון שליד המיטה, וצופה בים המואר, ובבוקר מוקדם, פוקחת עיניים אל המרחב האינסופי. אין יום ואין לילה. אין חושך ואין אור.  רק ים צופן סודות ולחש גלים, המלחכים את דפנות הספינה.

קצף מסתחרר כמו תחרה

אני אוהבת ים. חילופי האור בשעות בין הערביים. הזריחה המוקדמת בגוונים של זהב. תנועת הגלים המערסלת מערבולות של קצף, כתחרה עדינה, מסתלסלת. השמים המתכתבים עם המים באלף גוונים של כחול-ירוק- אפור.

הרגעים הנפלאים ביותר בשיט- הם אלה שבהם אני נמצאת לבדי מול הים. רגעים קסומים של התבודדות מושלמת, שבהם היקום כולו מחבק אותי, מול מים ללא גבולות, ושמים אינסופיים.

אני לא נולדתי מן הים, כמו אליק , אבל נולדתי קרוב לשם. בטבריה שעל חוף הכנרת. הכנרת של ילדותי, היא הכנרת של פעם. טרום המוביל הארצי. טרום שפכי התעשייה. כנרת צלולה, זכה וטהורה.

כשהיינו ילדים, אהבנו להיות במים. כשהבטנו  במים, ראינו מה שראו ילדים אחרים, שחיו באותו מקום, שנים רבות לפנינו: אבנים קטנות-חלקות-שחורות-אפורות, מעט צדפים קטנים, חול דחוס המורכב מרסק צדפים ואדמת טין. לפעמים סרטן מתנועע הצידה ושולח קדימה שתי צבתות מאיימות, לפעמים אצות וצמחי מים מסתבכים בין אצבעות הרגליים, ונחילי דגים ממהרים, בתנועות גליות ומלטפות, למקום בלתי ידוע.

המים הכסופים לקראת השקיעה

ככה זה כשהים שלך הוא הים של פעם. אותו הים. ללא אטרקציות מים מדהימות. ללא פארק מים מושקע. ללא מקפצות, מגלשות ומזרקות. כילד, אתה מניח רגל קטנה במים. אחר כך, יד קטנה מגששת מסביב, ואז- שמחה אמתית העולה על גדותיה. תחושת המפגש הבלתי אמצעי שבינך לבין הטבע.

זיכרונות ילדותי מוצפים במים. בנים-בנות במשחקי מים, בגיל שבו פתאום אני מגלה שיש בעולם בנים, והם שונים מבנות. שיש לי גוף שמשתוקק, ולא ברור למה. שיש משהו מסתורי ונפלא שקוראים לו אהבה. אמנם זוהי אהבת בוסר, אבל היא מעוררת את אותה ההתרגשות, מפעימה את הדופק באותה עצמה, ומסמיקה את הלחיים באותו צבע ארגמן. הליבידו הרדום שלי- התעורר. אבל אז לא ידעתי, שקוראים לזה-  כך.

בחוף הכנרת, על שפת ה'לידו' שיחקנו  קדרים באים. למה קדרים? לא ידעתי.  אבל, היום, כשאני כותבת שורות אלה, אני רוצה לדעת. אני מקישה באצבע קלה על המקלדת וכבר יודעת הכול.

איך חיינו פעם בלי אינטרנט? בלי סלולרי? האם באמת היה אז טוב יותר? האם לנכדים שלנו יהיו זיכרונות ילדות מפעימים כמו שלנו? ובכלל, האם זיכרונות תמימים וחפים מידע,  הם זיכרונות יותר יפים מאחרים, או שזו רק הנוסטלגיה שצובעת הכול בוורוד ?

אי אז, בשנות החמישים , שרתי ברגש עם דוריס דיי:

When I was just a little girl
I asked my mother, what will I be
Will I be pretty, will I be rich
Here's what she said to me.

Que Sera, Sera,
Whatever will be, will be
The future's not ours, to see
Que Sera, Sera
What will be, will be.

שנים רבות כבר חלפו מאז הייתי ילדה קטנה, ואני כבר יודעת, מניסיון חיי, את כל התשובות לשאלות שהשיר שואל. אבל, ממש כמו אותה ילדה שהייתי פעם, אני ממשיכה להאמין שחלומות מתגשמים.

ואולי בגלל זה אני לא מפסיקה לחלום …

יש לי חלום רע, שחוזר על עצמו, אבל בכל פעם, בוואריאציה אחרת. בחלום, אני נמצאת בעיר זרה ורוצה לחזור לבית המלון שבו אני שוהה, אבל אז אני קולטת שאין לי מושג איפה נמצא בית המלון. אני נתקפת בפאניקה ורצה לחפש את התיק שלי, שבו נמצאת כתובת המלון, ומגלה לתדהמתי שהתיק, ארנק הכסף,  כרטיס האשראי, הסלולרי, והפספורט- נעלמו כולם.

מה שהכי מפחיד בחלום הזה, זאת העובדה שאני לא יכולה להגיע למקום שאליו אני אמורה להגיע, בגלל דברים שאין לי עליהם שליטה. ובגלל שאני קונטרול פריק-  אני נבהלת מאוד.

לחלום הרע הזה- אין סוף. מפני שאני מתעוררת תמיד, אבל תמיד, באותו רגע קריטי שבו אני מגלה שאין לי סיכוי למצוא את התיק שנעלם, ואין מצב שאגיע למלון- בלעדיו.

החלום הרע הזה מלווה אותי כבר שנים, ולמרות שהסיטואציה שבחלום, מוכרת לי, אני מתעוררת ממנו תמיד בתחושת חרדה, עם דופק מהיר וזיעה קרה… ואני נרגעת רק כשאני פוקחת את העיניים, ומגלה, שגם הפעם, זה היה רק חלום.

אבל מה קורה כשהחלום הרע הופך למציאות?

זה קרה בנסיעה האחרונה שלנו לסנט פטרסבורג. הסיטואציה- הייתה ממש אותה הסיטואציה והחרדה- אותה חרדה. רק שהפעם לא הצלחתי להתעורר באמצע החלום…

יוני, 2015- דני ואני נמצאים בשייט בים הבלטי, על סיפונה של הספינה 'Serenade of The Sea'.

אחת התחנות, שבהן עוגנת הספינה, היא סנט פטרסבורג. עיר יפיפייה, שבה טיילנו לפני עשר שנים במשך עשרה ימים, ולא פסחנו על אף אתר תיירות: הכנסיות עם כיפות הבצל הססגוניות, הארמונות עם העושר המסנוור, הגנים הנפלאים, וכמובן, יצירות האמנות המפורסמות במוזיאון ההרמיטאג', שם בילינו יומיים שלמים. אך הפעם, עמד לרשותנו רק יום אחד, קצר, לסיור בעיר. לכן, לקחנו מונית ובקשנו מהנהג להסיע אותנו ברחבי העיר, רק כדי לשטוף את העיניים ולהיזכר.

היינו צריכים לחזור לספינה עד השעה 16:00, ולפי חוקי השייט המאורגן, מי שלא מגיע עד שעת ההפלגה- נשאר על החוף.

הסיור הממונע בעיר הסתיים בשעה 13:00, נשארו לנו עוד שלוש שעות עד העלייה לספינה, וחלק מהן החלטנו לבלות באקדמיה ע"ש שטיגליץ, שאותה זכרנו לטוב מהביקור הקודם. נסענו במונית עד  שער האקדמיה, ונשארה לנו, רק בעיה אחת קטנה: איך להסביר לנהג המונית, שלא מבין אף מילה באנגלית, שיבוא לאסוף אותנו מהאקדמיה בשעה 15:00 בדיוק, כדי שנגיע לספינה בזמן?

ניסינו פנטומימה וזה לא עבד. ניסינו לצייר את הספינה ולהראות לו באצבעות את המספר 3, אבל גם זה לא עבד. לכן, חיפשנו מישהו שמדבר אנגלית, כדי שיתרגם לנהג. לא קל למצוא בסנט. פטרסבורג רוסי דובר אנגלית, אבל, לבסוף, מצאנו בחורה צעירה, שהסכימה להיות המתורגמנית שלנו. היא תרגמה את בקשתנו לנהג, והוא הניד בראשו ואמר: דה!

יש! אנחנו מסודרים. החזרה לספינה בזמן- מובטחת!

בלב קל, הלכנו לסייר בבניין האקדמיה ע"ש שטיגליץ, שהוא בעצם מוזיאון מיוחד במינו, וללא ספק המקום המושלם, עלי אדמות, ללימודי עיצוב ואמנות. אבל, זה כבר סיפור בפני עצמו.

האקדמיה ע"ש שטיגליץ

אחרי כשעה וחצי, כשמיצינו את הביקור, החלטנו לשבת בבית הקפה, שמול האקדמיה ששמו הצרפתי La Petite Paris עורר בנו ציפייה מענגת.  הקפה היה מצוין והעוגות מעולות.  שתינו, אכלנו, והסתכלנו מסביבנו: המקום היה אי ירוק בלב העיר, ונראה כאזור מגורים יוקרתי, שקט ורגוע, ללא מכוניות, וכמעט ללא אנשים.

בשעה  14:45 התחלנו להתכונן לדרך חזרה. בקשנו לשלם לבעל בית הקפה, אבל הוא העדיף תשלום ברובלים, ורובלים- לא היו לנו.  ניסינו להסביר לו באנגלית, שנשלם לו ביורו, אבל הוא לא הבין. ואז, הוא שאל אותי, אם אני מדברת צרפתית. תמיד ידעתי שצרפתית היא שפה מועילה, ולכן דאגתי לעדכן את הצרפתית שלי בכל הזדמנות. האיש הבין. אני שילמתי, ונשאר רק להמתין לנהג המונית, שהבטיח לאסוף אותנו בשעה 15:00 בדיוק. השעון כבר מראה 15:00, ואין שום סימן למונית. אנחנו קמים. מתבוננים מסביב. אבל שום מונית לא נראית בסביבה. זה לא רחוב ראשי וסטודנטים לא משתמשים במוניות, מה שאומר שאנחנו בבעיה גדולה: איך נצליח להשיג מונית ולהגיע לספינה עד 16:00?

אני מנסה להסביר לבעל בית הקפה, בצרפתית, את הבעיה שלנו, אבל מגלה, לצערי, שאוצר המילים שלו בשפה זאת, אינו כולל את המילים: 'נא להזמין עבורנו מונית, שתיקח אותנו לנמל'. אני מנסה לאיית לו, על צג המחשב, את שם הספינה שלנו, אבל זה לא עובד. אני אומרת לו באנגלית, בהולנדית, בצרפתית ובערבית (בעברית אני אפילו לא מנסה) שאנחנו חייבים להשיג מונית מיד. אבל אין לו מושג מה אני רוצה ממנו. הוא ממש משתדל לעזור, כי הוא רואה שאנחנו לחוצים, אבל לא מצליח להבין מה הבעיה, והשעון בינתיים רץ, ואתו מתרחקת האפשרות שנגיע לספינה בזמן.

'איזו החמצה שההורים שלך, לא דברו אתך רוסית'- אני אומרת לדני והוא מהנהן.

ההורים של דני, ונקה ופייגה, (אליעזר וציפורה) עלו לארץ כחלוצים בעלייה השלישית, וחלק מהשקפת עולמם היה: נטישת השפה הרוסית, הגלותית,  לטובת העברית. מי חשב אז שבעוד שנות דור תהייה השפה הרוסית כל כך חיונית להתמצאותנו בסנט. פטרסבורג?

עוברת רבע שעה ואני כבר בפאניקה. האקדמיה די מרוחקת מהנמל ויש הרבה פקקי תנועה בעיר. ברור לי, שאם לא נגיע לספינה עד השעה 16:00 הספינה תפליג בלעדינו. ואז, מה נעשה? התחנה הבאה של הספינה, היא טאלין, באסטוניה. מרחק של 315 ק"מ מסנט. פטרסבורג. האם נאלץ לנסוע עד טאלין ושם לעלות על הספינה?

פתאום מתקרב אלינו בעל בית הקפה ושואל:  D'ou etes vous? (מאיפה אתם?)

"Israel , אני עונה. ומיד מצטערת. אולי זה לא נכון להסגיר את זהותי הלאומית? אחרי הכול, להיות ישראלי בסביבה זרה, זה סיכון מוכר לכל ישראלי שמטייל בחו"ל.

על פניו מתפשט חיוך רחב, והוא מסביר לי בצרפתית מגומגמת, שהחבר שלו, זה שיושב כאן ומדבר בסלולרי, נוסע הרבה לישראל לבקר את ההורים שלו, ואולי הוא יוכל לעזור לנו. לא ברור לי מאיפה צץ החבר. הוא לא היה שם קודם. אבל, פתאום יש תקווה ואולי גם פתרון.

חולפות כמה דקות , שנראות ארוכות במיוחד, עד שהחבר מסיים את השיחה.  בעל בית הקפה ניגש אליו ואומר לו משהו ברוסית.  הבחור מניד בראשו בהבנה, ניגש אל שולחננו ואומר 'שלום', ואחר כך ממשיך בשיא הטבעיות: 'במה אוכל לעזור לכם?'

אני המומה. מכול השפות שבעולם, השפה הכי שימושית בסנט. פטרסבורג היא דווקא עברית! נשמע הזוי לחלוטין. נכון שתמיד חשבתי שידיעת שפות זרות- היא יתרון. אבל עברית? כמה אנשים בעולם מדברים עברית?

אנחנו מסבירים לבחור הנחמד, בעברית כמובן, שאנחנו צריכים להגיע לספינה עד השעה 16:00 ושנהג המונית, שהיה אמור לאסוף אותנו בשעה 15:00- לא הגיע, ושבינתיים כבר חלפו עשרים דקות, ושיש מצב שלא נצליח להגיע לספינה בזמן, וש…כאן הוא קוטע אותי ואומר בביטחון: 'אין בעיה, אתם תגיעו בזמן. אני כבר מזמין לכם מונית'.

הוא נראה לי מאוד סימפטי, הבחור הזה. רואים שאפשר לסמוך עליו. נראה לגמרי אמין ובוודאי יודע מה שהוא אומר.

הבחור מוציא את הסלולרי מהכיס, מקיש עליו במהירות, ותוך חמש דקות נעצרת מולנו מונית. הוא מסביר לנהג ברוסית, לאן להסיע אותנו.  נהג המונית מבין את המשימה. הוא אומר: 'דה' ואחר כך גם 'ספאסיבה', והצליל של שתי המילים האלה, הוא המוסיקה הכי נעימה, שמתנגנת בעולם, ברגע זה.

אנחנו  יושבים במונית. הנהג יודע את היעד ואפשר להירגע. כל מה שנשאר לנו לעשות, זה להתפלל שלא יהיו יותר מדי פקקים בדרך…

להירגע? לא בדיוק! העיר פקוקה עד להתפקע. הנהג שלנו בוחר בדרכים עוקפות, אבל גם הן עמוסות במכוניות, שבחרו בדרך עוקפת. אנחנו לא מכירים את העיר, אין לנו מושג באיזה קצב אנחנו מתקדמים ליעד, וגם שום מושג קלוש, איזה מרחק נשאר לנו לעבור עד שנגיע לנמל. לכן אנחנו לא יכולים לענות על השאלה האחת והיחידה, שמבקשת ברגע זה תשובה: האם נצליח להגיע לספינה בזמן?

פתאום, הנהג יורד לדרך צדדית, ונוסע לכוון הים. הוא עובר דרך שטח קוצים, מגודר בתיל דוקרני, ומגיע לשער חסום. ליד השער ניצב חיל, עם נשק דרוך.

מה זה? לאן הגענו? מה פתאום אנחנו בשטח צבאי? אולי נפלנו קרבן למזימה בינלאומית, והאיש שדיבר אתנו עברית הוא בכלל סוכן סמוי? הוא באמת היה נחמד באופן מחשיד, וזה נראה מוזר שהוא דיבר עברית כל כך טובה…ידעתי שאסור היה לי להגיד שאנחנו מישראל. זאת הייתה טעות. טעות איומה. ועכשיו, מה יהיה?

כנראה שאני חולמת. זה חלום הבלהות המוכר לי: אני צריכה להגיע למקום מסוים ולא יכולה להגיע לשם ואין לי שום שליטה על מה שקורה… הסיטואציה מוכרת לי עד אימה. אבל,  זה הרגע שבו אני צריכה להתעורר… אבל הסיוט נמשך.

אולי אנחנו צריכים לקפוץ עכשיו מהמונית ולרוץ לנמל? אבל איפה בכלל נמצא הנמל? ואיך נמצא את הדרך לשם? ואיך, לעזאזל, נצליח לצאת בריצה מהשטח המגודר, כשבפתח ניצב חיל חמוש? אנחנו נשארים לשבת במונית, משותקים מפחד, ותסריטים מסויטים, מתקופת המלחמה הקרה, מתחילים להתגלגל לי בראש.

בינתיים, הנהג מקבל אישור מהחיל שבשער, ונכנס עמוק לתוך השטח המגודר, עוצר בצד ואומר לנו :  'ווט' (מתחרז עם אות)

מה זה ווט? אולי הוא מתכוון לאנייה שלנו? אבל זה לא הנמל שבו נמצאת האנייה! מה פתאום הוא הביא אותנו לפה? האם הוא טעה בניווט, או שזו מלכודת שתוכננה מראש?

 'נייט!' נפלט לי פתאום מהפה.

'נייט?'–  שואל הנהג.

'נייט!'-  אני משיבה בביטחון.

הוא מסתובב וחוזר לשער ומדבר ארוכות עם החייל החמוש. החייל מתקרב אלינו, פותח את דלת המונית, ואומר: 'Name of boat? '

ואנחנו עונים: ' Serenade of The Sea

החייל מדבר עכשיו עם מישהו, בסלולרי, ואחר כך מסמן לנהג לצאת מהשטח המגודר, ומצביע לכוון אחר.

הנהג שלנו אומר 'ספאסיבה' ואנחנו ממשיכים לנסוע.

אני מתבוננת בשעון. נשארו לנו עוד חמש עשרה דקות כדי להגיע ליעד, ואנחנו אפילו לא יודעים איפה זה. הפעם נפלנו חזק. בעצם, יותר נכון לקרוא לזה חוסר אחריות! רק אנחנו אשמים שנקלענו לצרה הזאת. למה האמנו לנהג המונית שהבטיח לאסוף אותנו בשעה 15:00? אנחנו לא מכירים אותו בכלל! למה סמכנו עליו, ככה, בלי לפקפק?

הנהג ממשיך לשתוק ולנסוע ואנחנו ממשיכים אתו. הדרך חולפת לאורך החוף. הנוף יפה, אבל מי שם לב? אנחנו מרוכזים בבהייה בשעון, שנראה לנו כממהר במיוחד.

חולפות עוד עשר דקות. הנהג עוצר. ועכשיו…לא להאמין! אנחנו נמצאים מול מבנה הכניסה לנמל. אנחנו רואים את הספינה שלנו ממול- מחכה. רק לעבור את ביקורת הדרכונים, וזהו. הגענו.

השעון מראה 15:55 והמונה במונית מראה 100 רובל. אבל, לנו אין רובלים, רק יורו. אני מוציאה מהארנק שטר של 20 יורו (שזה בערך כפליים ממחיר הנסיעה) ומושיטה לו. 'נייט', אומר לנו הנהג. ואחרי זה עוד משפט ארוך שאנחנו בכלל לא מבינים. אבל דבר אחד ברור לנו. הוא רוצה תשלום ברובלים. ומאיפה נביא עכשיו רובלים בשביל לשלם לו? הוא נראה בריון הנהג הזה. לא כדאי להתעסק אתו. פתאום בורקות עיניו. הוא רץ לאולם הכניסה עם השטר של 20 יורו, ומשאיר אותנו להמתין במונית. לאן הוא נעלם עכשיו? אנחנו מצליחים להבין שהוא רץ למכונה האוטומטית, להחליף את הכסף הזר. לא עוברת דקה והוא חוזר עם השטר – בידו. 'נה ראבוטה'- הוא אומר לנו. עכשיו אנחנו נזכרים, שביציאה מהנמל רצינו להמיר 100 יורו לרובלים, אבל המכונה הייתה מקולקלת.

נשארו לנו עוד ארבע דקות עד ההפלגה, אבל הנהג שלנו לא מתייאש, הוא מראה לנו שיש עוד מכונה להחלפת מטבע זר מחוץ לשער הנמל ורוצה לקחת אותנו לשם… אנחנו מבינים שזה הזמן לפעול. אני משאירה לו 30 יורו, על הספסל, אומרת 'ספאסיבה', ושנינו פותחים את דלתות המונית ויוצאים בריצה לכוון מבנה הכניסה לנמל, ולא מעיזים להסתכל אחורה…

בביקורת הדרכונים אין בכלל תור, כי אנחנו הנוסעים האחרונים. פקיד רציני מאוד, מביט בנו מעל למשקפי הקריאה שלו, מהנהן, מטביע חותמת בכל אחד מהדרכונים, ואנחנו עולים על כבש הספינה.

צפירה ארוכה נשמעת והספינה יוצאת לדרך. שנינו עומדים על הסיפון ומתבוננים בנחשולי הקצף המתערבלים. גם הפעם הלא יאומן קרה. נגד כל הסיכויים- הגענו ליעד בזמן.

צילומים: אילה רז

3 צילומים ראשונים: סנט פטרסבורג

שאר הצילומים: אקדמיה ע"ש שטיגליץ

יש כוכבים שאורם מגיע אלינו כאשר הם עצמם כבר כבו ואינם (חנה סנש)

זאת הציטטה שעלתה במוחי כאשר צפיתי בתערוכה המופלאה של אלכסנדר מק-קווין 'יופי פראי', שהוצגה במוזיאון אלברט וויקטוריה בלונדון, מאמצע מרץ עד תחילת אוגוסט 2015, ושברה את כל שיאי הצפיה שנרשמו בתערוכות במוזיאון זה, עד כה.

שמלת הכלולות עם ההינומה שנפרשת מעל מסכת אביר ומצמיחה קרניים

לאור הביקוש הרב לכרטיסי כניסה , הוחלט, ברגע האחרון, לאפשר את פתיחת התערוכה למבקרים, בשבועיים האחרונים, למשך כל היום וכל הלילה והמקום המה אנשים.

כשאני בקרתי במוזיאון, רכשתי, למזלי, את הכרטיסים באינטרנט כחודשיים לפני מועד הביקור, וכשהגעתי וראיתי את התורים האינסופיים- הבנתי כמה זמן יקר חסכתי…

השמלה מהקולקציה הראשונה של מקווין 'האונס בהרים'

בביקורי , היו באולמות התצוגה, כל כך הרבה אנשים, שהייתי צריכה לעבור על התערוכה פעמיים כדי לוודא שלא החמצתי כלום. אבל בגלל זה קבלתי בונוס: לצלם כמעט ללא הפרעה. וכל מי שהיה במוזיאון זה אי פעם, יודע, שזה דבר שלא יעלה על הדעת, כי הסדרנים מרחרחים סביבך, ככלבי שמירה, ואיך שאתה שולף את האייפון- מיד צץ מישהו לידך ומזהיר אותך שאסור בהחלט לצלם .

שימוש בנוצות ובמסכות

עכשיו, כאשר אבק ההתרגשות שקע, אני יכולה לסכם לעצמי ולכם, מה היה כל כך מיוחד בתערוכה הזאת. קודם כל, אני מרשה לעצמי להגיד שזאת לא הייתה רק תערוכת אופנה, אלא מיצג אמנותי מפעים ומרגש, שבו הופעלו מיטב האמצעים הויזואליים והחושיים.

מוטיבים קלאסיים בשמלה א-סימטרית

לרגעים, היתה לי הרגשה שאני צופה בסיאנס, במיוחד, כאשר ראיתי את דמותה של קייט מוס, עטופת התכריכים המתגלה לראשונה כמו ענן רחוק והיא הולכת וקרבה עד שהיא הופכת לדמות בשר ודם. את המיצג הזה ראיתי לפחות שלוש פעמים והוא ממשיך לרגש אותי, גם עכשיו, כשאני כבר כחודש אחרי…

אלכסנדר מקווין פלרטט עם המוות כל חייו, וזה צץ ועולה לאורך כל התערוכה. לא רק כשהוא עושה שימוש במוטיבים גוטיים כמו שלדים וגולגלות, אלא אפילו בקולקציה שאמורה להיות בהשראת האביב. פרחי האביב שלו, הם פרחים מיובשים  וחנוטים שעוד מעט יתפוררו לאבק. אולי אלה פרחים שהונחו על קבר, ואולי פשוט פרחים שכבר נבלו, ומי שיחפש בקולקציית האביב, את שמחת החיים-  בהחלט לא ימצא אותה שם. החומרים, שבהם משתמש המעצב, ביצירותיו, הם תמיד מקוריים : מתכת, נוצות, עץ, עור מחורר ולפעמים אלה הם חומרים מוזרים, כמו: שיער ראש של אישה, שבו השתמש מק-קווין, ליצירת מעיל 'פרווה'. הקונוטציה שהתעוררה בי מול המעיל הזה- התכתבה עם ההסטוריה של המאה ה-20, והייתה מצמררת.

מעיל פרווה משיער ראש של אישה

האביזרים, שבהם מק-קויין משתמש, לקוחים ברובם מעולם החזיונות הביזארי שלו  וכוללים הרבה גולגלות, מסכות מצח של חד-קרן, ראשים מוזהבים של איל ומגני ראש ופנים של אביר.

מאחורי כל הפאר וההדר של הדגמים,מאחורי תצוגות האופנה המרהיבות והנועזות, ומאחורי הפרובוקציה הגלויה והנסתרת- עומד המעצב עצמו, והוא כל כך חשוף ופגיע- עד שהוא חייב להגן על עצמו באביזרים קשיחים.

מגן הפנים והראש של האביר, המופיע כהשלמה לשמלה שחורה בגזרת מחוך, יכול להתקבל כמטפורה לדון-קישוט. מיהו דון קישוט בסיפור של מקווין? את זה צריך לנחש לבד.

מיהו דון קישוט בסיפור הזה?

הדפסה מעוררת מחלוקת

חומרים מעניינים

בין נושאי ההשראה המגוונים של מקווין, ניתן למצוא גם נושאים רומנטיים, כמו שמלת הכלולות העשויה תחרה עתיקה. יצירה מקורית זאת, מעוררת סקרנות, ומעלה אל פני השטח, שאלות פילוסופיות עמוקות, שסובבות סביב הקרבנות של הכלה. הרמזים שהמעצב מנדב לנו בנושא זה, כוללים שתי קרניים מתחת להינומה המסוגננת, המעלות מיד את השאלה מהי מידת הקרבנות של הכלה בחיי הנישואים. האם הקרניים הן קרני האיל המועלה כקרבן? או שאלה הן הקרניים שהוצמחו לה על ידי בן-זוגה?

אלכסנדר מק-קווין הספיק בחייו הקצרים לרגש, להכעיס, לרתק ולבלבל את עולם האופנה . הוא לא רק השתמש בנושאים מעוררי פרובוקציה, אלא שבר כמה טבו'אים ושחט לא מעט פרות קדושות בדרך אל התהילה. הדגם השנוי במחלוקת, שבו מופיע על גב השמלה הדפס של ישו המעורטל, על הצלב, שממוקם ממש באיזור הישבן- הכעיס לא מעט נפשות צדקניות.

לא אוכל לסכם במסגרת פוסט אחד את כל הישגיו של מק-קווין ואני חושבת, כי יצירתו עדיין לא פוענחה במלואה והיא ראויה לפירושים אמנותיים- ספרותיים-פילוסופיים רחבים. 

שמלת עור מחורר עם אביזר של חד-קרן

אביזרים מעוררי מחשבה

אני מניחה שייכתבו עוד הרבה תיזות מעמיקות על יצירתו , על עולם הדימויים שלו, על תרומתו הייחודית לאמנות ועל יכולתו ללכת עם הדברים עד הסוף.

ייתכן שהאינטנסיביות שבה הוא חי את חייו הקצרים- היא שאחראית למותו. ניתן לדמיין אותו לפרפר ששורף את כנפיו בחום הלהבה שהוא הצית בעצמו.

Perhaps he felt his life was going to be an intense one, but a shortened one. He went through life with this great intensity, as if he was trying to squeeze everything out of every single moment.

Andrew Wilson

אני רוצה להפנות אתכם לפוסט אחר שכתבתי על אלכסנדר מק-קווין, עם היוודע דבר מותו

http://ayalaraz.com/2010/02/11/%D7%90%D7%9C%D7%9B%D7%A1%D7%A0%D7%93%D7%A8-%D7%94%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C-alexander-mcqueen/

כל הצילומים צולמו על ידי באייפון שלי 

בחורף 2000 פנה אלי דר' רוביק רוזנטל, עורך כתב העת 'פנים'- לתרבות, חברה וחינוך ובקש ממני ל'חזות' איך תתפתח האופנה במאה ה-21. משימה לא פשוטה בכלל, מה עוד שגם אתם וגם אני יודעים למי ניתנה הנבואה לאחר חורבן בית המקדש  ("מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים…" גמרא, בבא בתרא, דף י"ב עמוד ב ).

על אף הסיכון הכרוך בניפוץ תדמיתי המכובדת- נעניתי לאתגר. את מה שכתבתי לפני חמש עשרה שנה, מצאתי היום, במקרה, כשחיפשתי משהו אחר. ואתם יודעים מה? נראה לי שמה שכתבתי בפתח המילניום השלישי הולך ומתממש כמעט בדייקנות.

אז בואו נראה מה חשבתי אז, ונבחן זאת מול המציאות העכשווית.

אופנה נשית בסגנון גברי

אופנה גברית בסגנון נשי

לקראת המאה ה-21 צועדת האופנה בעקבות המגמה המערבית של טשטוש הגבולות בין המינים. הנשים התחילו במגמה כבר במלחמת העולם הראשונה, הגברים מצטרפים אליה לקראת סוף האלף.

סיימון ומייקל ישבו בתא זכוכית עגול על כסאות מתכת חלולים והתבוננו בצג המחשב. סיימון לבש בגד צמוד עשוי ויניל שקוף ומייקל נעל מגפי פי-וי-סי ירוקים ועטה מחוך לאטקס בוהק. הם המתינו לאות האלקטרוני שיקרא להם להיכנס וההתרגשות ניכרה היטב בפניהם המאופרים בקפידה, כי הם באו לכאן היום להזמין להם תינוק. בשיחות ממושכות ביניהם סיכמו מראש איזה תינוק הם מעדיפים. הם ידעו מה יהיה צבע עיניו, מה מנת המשכל שלו ומה יהיה גובהו בגיל 20. מינו של התינוק היה הסוגיה היחידה שטרם סוכמה ולאחר הרהור ממושך אמר מייקל: "בן או בת, מה זה כבר משנה, הרי ההבדלים ביניהם לא ממש משמעותיים". "או-קיי", אמר סיימון "אקבל כל מה שתחליט…"

כל הסימנים מעידים שסצינה זו עשויה להתרחש בנקודת זמן כלשהי במאה ה-21. ההתפתחות המהירה בשיבוט בעלי חיים וההתקדמות המשמעותית במיפוי הגנום האנושי יאפשרו בעתיד הלא רחוק למייקל ולסיימון, כמו לזוגות רבים אחרים, להזמין תינוק "מעוצב" על פי בחירתם, בתנאי, כמובן, שיהיו להם האמצעים למימון הפרויקט.

אופציה זו תהיה ממשית רק כאשר יימצא פתרון מוסכם לסבך הבעיות האתיות והמוסריות הנובעות מן ההתפתחויות המדעיות והטכנולוגיות מרחיקות הלכת שיאפשרו לגברים להוליד תינוקות ללא נשים, ולנשים ללדת תינוקות ללא גברים. מצב חדש זה יגרום לשינוי מוחלט בחלוקת התפקידים המסורתיים המיוחסים לכל מגדר. בעקבות כך ישתנו מעיקרם יחסי הכוחות בין המינים ויושתתו על יסודות חדשים, שכן מין לא ישמש עוד להולדה אלא לתענוג בלבד, דבר שיהיו לו השפעות מרחיקות לכת גם על ההופעה החיצונית. יטושטשו בהדרגה סימני הזהות המינית.

עד שתכריע החברה בסוגיות כבדות משקל אלה, תעמוד לרשות המעוניינים טכנולוגיה מתוחכמת של ניתוחים פלסטיים שתאפשר שינויי מין כעניין שבשגרה, תצמיח שיער על קרחות ותמחק קמטים מפנים. היא תשמש גם לניתוחים קוסמטיים פשוטים כמו הגדלת או הקטנת חזה, יישור אפים ועיצוב אוזניים. צבע העיניים יהיה ניתן להחלפה, ממש כמו צבע השיער, בעזרת עדשות מגע טבעיות ובלתי מורגשות, ותחומי העיצוב הפלסטי-כירורגי יציעו פתרונות מגוונים לשיפוצו ולעיצובו מחדש של הגוף האנושי.

הגבר החדש, בן המאה ה-21, יהיה שונה בהופעתו מהגבר המוכר לנו ודומה יותר לגבר שנולד בתחילת המאה ה-20. הוא יהיה עדין יותר במבנה גופו , שיערו יהיה מעוצב, פניו מאופרות, בגדיו עשויים מחומרים מורכבים מווסתי קור וחום ושום דבר בהופעתו החיצונית לא יסגיר את מינו.

האשה שכנגדו תהיה דומה לו מאוד בהופעתה החיצונית: כתפיה יהיו רחבות, חזה שטוח וגובהה כמעט זהה לגובה הגבר. אשה זו תהיה שונה מאוד מן האשה הממוצעת שחיה בעולם המערבי בתחילת המאה ה-20. האשה של טרום מלחמת העולם הראשונה היתה נמוכה יותר, גזרתה מלאה, מתניה צרות, חזה גדול וירכיה מעוגלות. היא נועדה ללדת ילדים ולצורך זה צייד אותה הטבע בכל הדרוש. החברה הגברית השלטת דנה אותה לבלות את חייה חנוטה במחוך לוחץ ועטורה בכובעי ענק עמוסי פירות ונוצות, שעליהם אמרה קוקו שאנל חדת הלשון: "איך יכול המוח לתפקד בתוך כל זה?". אשה תלותית זו לא נתבקשה לגלות מחשבה עצמאית, ותדמיתה השברירית רק חיזקה את מעמדו הבלתי מעורער של הגבר. אשה זו תתקשה להכיר את בבואתה באשה החדשה בת המאה ה-21, שהיא עצמאית, משוחררת, שרירית, רחבת כתפיים ושטוחת חזה.

כדי שנוכל להבין לאשורה את מהות המהפכה המגדרית העתידה להתחולל במאה ה-21 ואת השלכותיה על האופנה החדשה, הא-מינית, שתתפוס מקום מרכזי בתרבות הלבוש של המאה הבאה, יהיה עלינו לעקוב אחר השינויים מבשרי המהפכה שהתחוללו בחברה המערבית ממלחמת העולם הראשונה ואילך, והגיעו לשיאם במחצית השניה של המאה הזו.

המונח "יוניסקס" הוטבע אמנם בשנות הששים, אך הסגנון לא היה חדש באופנה המערבית. הוא הופיע לראשונה בשנות העשרים, לאחר מלחמת העולם הראשונה. הזכויות עליו שמורות לנשים שמלחמת העולם הראשונה אילצה אותן לצאת מן הבית ולהשתתף במשק היצרני. עם תום המלחמה הן לא מצאו עוד טעם לחזור אל התדמית הנשית התלותית, שאפיינה את עולמן הישן. הן בחרו להפגין את עצמאותן בבגדים נעריים "א-ל-גרסון", ולצורך המראה הנכסף השטיחו את החזה הסרבן בחזיה דמויות תחבושת ("באנדו"). סגנון זה, ששלט באופנת שנות העשרים, נעלם לגמרי משנות השלושים ואילך, וחזר לאופנה במשנה מרץ בשנות הששים. אז גם זכה להגדרה חדשה: "יוניסקס".

האחראים לסגנון זה אינם אלא בני דור הבייבי-בום, שהשפעתם על התרבות המערבית עדיין לא מוצתה (ג'ון לנון וביל גייטס הם רק שניים מנושאי הדגל של תרבות זו). הם חלמו על עולם חדש ללא מלחמות, עולם של אהבה ומין חופשי, שבו אחווה היא מילת המפתח וכל בני האדם שווים. ומה יותר טבעי בעולם אידיאלי זה משוויון אמיתי בין המינים, המוצא את ביטויו גם בלבוש? בעשור זה הגיע לשיאו מאבק האשה לעצמאות והומצאה הגלולה נגד הריון, שהפכה את האשה מקורבן הנסיבות לבת חורין.

מצעדי המחאה של ההיפים נגד המלחמה בוייטנאם נפגשו במצעדי המחאה של הפמיניסטיות ששרפו חזיות. אלה ואלה נשאו על צווארם את סמל השלום, גידלו שיער ארוך, ענדו על צווארם ערימות של חרוזים, הלכו יחפים ועישנו חשיש. סגנון ה"יוניסקס" היה יריית הפתיחה בדרך הארוכה לטשטוש הסטריאוטיפים המגדריים שהיו מקובלים עד אז: גבר "מאצ'ו" מול אשה שברירית. סגנון ה"יוניסקס" של שנות הששים הכניס למלתחת הגבר חולצות פרחוניות בצבעים מתוקים, גרבונים צמודי גוף, תכשיטי גוף מגוונים וגזרות צמודות. האשה צירפה למלתחתה את מה שנחשב עד אז למעוז הגבריות: טוקסידו, עניבה ונעליים גבריות.

הנחיתה הראשונה על הירח, בשנת 1969, הוסיפה לסגנון ה"יוניסקס" מראה חדש-עתידני, שנציגו המובהק הוא האופנאי הצרפתי פייר קארדן. אלה היו בגדים בהשראת המדע הבדיוני שכללו קסדות חלל, רוכסנים בולטים, פריטי מתכת ומגפיים אינסופיות. מראה זה סימן כיוון חדש בתדמית הגבר והאשה ובחן אופציות לטשטוש סימני המגדר, תוך הסתמכות על טשטוש סימני המיניות במרוץ לחלל.

בשנות השבעים צעד סגנון ה"יוניסקס" צעד נוסף קדימה ואימץ את מראה ה"אנדרוגינוס", בדמות הדוגמנית טוויגי שנראתה שדופה, שטוחה, קצוצת שיער ונטולת סימני מין ברורים. המראה האנדרוגיני גרם לנשים רבות להרעיב עצמן והיו לו השפעות מרחיקות לכת על התדמית הנשית גם בעשורים הבאים. גם הגברים של שנות השבעים עברו מהפך תרבותי: הם לא רק ניסו לדחוק את גופם לתוך חולצות צמודות עשויות תחרה (שנראו טוב במיוחד על גברים רזים ללא מסת שרירים), אלא הרשו לעצמם להשתמש במוצרי טיפוח ובישום, בלי לסכן בכך את מעמדם הגברי. הגבר החדש מתחיל בעשור זה להתכחש לתדמית המאצ'ו. הוא רגיש ומתחשב ולפעמים גם בוכה, ולא רק בלילה.

בשנות השמונים המשיך המאבק לשוויון בין המינים לצבור תאוצה. הפעם היו אלה הנשים שצעדו צעד קדימה והפכו את המכנסיים לפריט חובה במלתחתן, במקום החצאית. הן הוסיפו לכתפי המקטורן כריות ענקיות, כדי להדגיש את כוחן הגובר והעבירו באמצעות הבגד את המסר המתבקש: "אפשר לסמוך עלינו, יש לנו כתפיים רחבות!" הן גם הוסיפו לשגרת יומן העמוסה ביקור במכון כושר, לבניית גוף שרירי ומוצק.

בשנת 1984 הציג מעצב האופנה הצרפתי ג'ון פול גוטייה בפאריס את אוסף בגדי הגברים המהפכני שלו, שכינה בשם "הגבר כאובייקט". אוסף זה העביר מסר חברתי ברור, נגד הפיכת האשה לאובייקט מיני. האוסף שבא בעקבותיו חולל סערה של ממש בעולם האופנה, כי הוא הציג גבר לבוש חצאית. גוטייה היה הראשון שהציג בעיצוביו את התדמית הדו-מינית, המתעלמת מסימני המגדר המקובלים ונותנת לאשה ולגבר לגיטימציה מלאה ללבוש כל מה שמוצא חן בעיניהם, בלי קשר למידת הנשיות או הגבריות של הבגד.

גוטייה הרחיק לכת כאשר העלה בשנת 1988 אוסף לצעירים, שבו הדוגמנים הגברים היו מאופרים כנשים והציגו מערכות בגדים המשלבות מקטורן גברי עם קרינולינה ארוכה. הוא קידם את רעיון הביגוד הדו-מיני גם כאשר הופיע בטקס חלוקת פרסי המוסיקה של האם-טי-וי. הוא עצמו החליף בעת הטקס שמלות וחצאיות בזו אחר זו.

בסוף שנות השמונים החלו ההומוסקסואלים לצאת מהארון והחברה המערבית החלה לגלות סימני נכונות ראשונים לקבלתם. הגייז היו בעצם השלב האחרון בטשטוש סימני המגדר המקובלים ובחיבור הטוטאלי בין אופנה נשית לגברית. במצעדי האהבה ההמוניים שהתקיימו בבריטניה ובאמסטרדם הופיעו הגייז כדראג-קווינס: הם לא לבשו בגדים דומים לאלה של הנשים, אלא לבשו את הבגדים הנשיים עצמם והשלימו אותם בעזרת ה"ריפוד" המתאים, כדי ליצור מראה נשי ב"מלוא הדרו": חזה גדול וירכיים ענקיות, וכתוספת, גרבי ניילון ונעלי עקב, איפור מוגזם ופיאה מעוצבת. הופעות הדראג-קווינס האקסצנטריות יצאו לאט לאט מהמועדונים בשוליים והתקדמו למרכז, עד שהיו לבידור לגיטימי לכל המשפחה והופיעו בתכניות טלוויזיה פופולאריות.

התרחשות זו מסמנת כיוון חדש בתרבות הפוסט-מודרנית שעל סף האלף השלישי : תופעות אזוטריות נעות בהתמדה מהשוליים למרכז.

*

מעצבי האופנה הצעירים המציגים את אוספיהם לקראת שנת 2000, הם אלה שיעצבו את האופנה במאה הבאה (לפחות בעשורים הקרובים). אחדים מהם מסרבים ללכת בתלם ומחפשים כוונים חדשים. הם נוגעים בעבודותיהם בקו התפר שבין אופנה לאמנות ומחפשים ביטוי חדש להגדרת המיניות האנושית וליחסי הכוחות המשתנים בין נשים לגברים. הם זנחו את הסטריאוטיפים הישנים של מאצ'ו גברי מול אשה ענוגה, ומנסים למצוא דרכי ביטוי חדשות לבגדים המטשטשים את סימני המין ובודקים מחדש את מאזן הכוחות שבין חזק לחלש בין שני המינים.

וולטר ואן בירנדונק הבלגי נמנה עם הנועזים שבהם. הוא מעצב בגדים זהים לגברים ולנשים, בגדים שכולם נוגעים במידה רבה בעולם הפנטזיה והאגדות. בספרו המעוצב MULTILATE הוא מציע אופציה חדשנית: אפשרות התאמה של כל בגד נתון לראש או לרגליים של גבר או אשה. הגברים אצלו לובשים שמלות מיני אדומות והדוגמניות השריריות שלו מנפצות קירות. לאוספיו הוא קורא בשמות אפוקליפטיים: "היתקלות בתרבות קוסמית", "זכרונות מן העולם שהיה", "עולם אחר". השמות מקרבים אותנו אל התחומים שבהם הוא מחפש פתרונות למשתנה שבחיינו.

אלכסנדר מק-קווין הוא מעצב בריטי צעיר, הנחשב למשפיע ביותר על מעצבי האופנה הצעירים בעולם. הדוגמנים של מק-קווין הם שריריים וחסונים, אך הם לובשים חולצות בעלות מחשוף "סטרייפלס" (כתפיים חשופות ללא כתפיות) וחצאיות מעל מכנסיים. האשה שלו משתמשת במקטורני עור גבריים ובמגפיים פטישיסטיות. היא קשוחה ובעלת נוכחות פרובוקטיבית. המיניות שלה בוטה ולא מתפשרת.

באחרונה משכה את תשומת לב התקשורת קבוצה צעירה של מעצבי אופנה הולנדים. זה עתה הם סיימו את לימודיהם בארנהיים, והציגו בגדים נשיים וגבריים מעורבבים על דוגמנים ודוגמניות. היה קשה להבדיל בזהות המינית שלהם. קולקציה זו זכתה לשבחים רבים והוצגה במוזיאון לאמנות מודרנית ברוטרדם. לאחר מכן במוזיאון הלובר בפאריס. עם חברי הקבוצה נמנים מלני רוזמה וג'רום טוניסן. העיצובים שלהם בודקים את גבולות המגדר ויוצרים אופציות חדשות לשני המינים. הם לא נוגעים באסתטיקה אלא בקודים סמיוטיים פנימיים של החברה ההולנדית, שבתוכה הם חיים, חברה הנחשבת למתקדמת ביותר באירופה ופתוחה מאוד לשינויים בעולם. אצל רוזמה וטוניסן קשה לדעת אם הדוגמנים הם גברים או נשים. המיניות על סף האלף השלישי, לפי הבנתם, היא עניין חוצה גבולות המשקף יחסים חדשים בחברה הטכנולוגית-וירטואלית.

במקביל לשינויים מרחיקי הלכת המתחוללים בחברה המערבית, שהשפעתם על האופנה במילניון הבא אינה מוטלת בספק, עלינו לבחון גם את הפיתוחים הטכנולוגיים שישפיעו על צורת הבגד ועל שימושיו. עם פיתוחים אלה נמנים חומרים טקסטיליים מתקדמים, שיטות טוויה ואריגה חדשניות וטכניקות צביעה ואשפרה המעניקות לבגד תכונות חדשות, כמו: עמידות, ברק, רכות, גמישות ואל-קמט.

נסיונות חדשניים בטכנולוגיה מתקדמת מתמקדים באפשרות להעניק לסיבים רגישות לשינויי טמפרטורה ואור, בעזרת חיישנים מבוססי מחשב, המסוגלים לתת תשובה מדויקת לצרכים הייחודיים של הלובש. גם מחשבים לבישים מצויים בשלבי פיתוח מתקדמים. מחשבים אלה יורכבו על משקפי ראייה או על קסדות, או ישולבו בבגד עצמו. הם יהיו מסוגלים לשוחח אתנו, להזהיר מפני מכשולים בדרך, להזכיר לנו להיכנס לישיבה או להשמיע לנו את החדשות. מחשבים לבישים ידאגו גם לשלומנו ויודיעו לנו כאשר לחץ הדם שלנו עלה, או כשצרכנו יותר מדי קלוריות. הם לא ישכחו לעדכן אותנו במצב התנועה בכביש וינחו אותנו בבטחה למקום חניה.

בגדים משוכללים אלה יעשו את ההפרדה בין בגדי קיץ לבגדי חורף לבלתי רלבנטית, ואת הבחירה בצבע מסוים למיותרת, שכן כל בגד יוכל להחליף את צבעו לפי רצון הלובש.

את מקום חנויות הבגדים יתפוס המסחר באינטרנט, ומדידת הבגדים תיעשה באופן וירטואלי על גבי צג המחשב, בלי שנצטרך לקום מהכסא. לעומת זאת, מבשרת לנו תחזית פופולארית באינטרנט, כי בשנת 2010 אנו עתידים לנסות על גופנו פיתוח מתקדם של חומר דמוי עור אנושי, שישמש לנו כעור שני ויהיה תחליף של ממש לבגדים מכל סוג שהוא.

בספרו "שפת האופנה" כותב רולאנד בארטס: "אופנה נבחנת בעיקר על פי היבטיה החברתיים וכלליה התרבותיים-היסטוריים. היא יוצרת זהויות ותפקידה הוא לסמן את גבולות המגדר האנושי". בהסתמכות על קביעתו זו של בארטס, ניתן לומר כי האופנה שעל סף האלף השלישי בודקת מחדש את הגבולות המיניים של המגדר האנושי ואת הדימוי העצמי והחברתי של גברים ונשים, ומצביעה על כיוונים חדשים בתחומים אלה.

אך אל לנו לשכוח, שאת מהלכי האופנה האמיתיים קובעים לא רק תחזיות אופנה ואנשי מקצוע, אלא בעיקר את, אתה ואני, הבוחרים לציית לכללי האופנה המוצעת או להתעלם מהם, וליצור מציאות אופנתית אחרת. כאן בדיוק מצויים מגבלותיה של כל תחזית על אופנה עתידנית, ובכללן התחזית הזאת.

התמונה נשלחה אלי ע"י רחל ביכמן- גרינשפאן והיא מאפיינת באופן מדוייק את השיוויון בבגדי הנשים והגברים כיום. (התמונה נתנת להגדלה)  המעצב הוא ראעאד חוראני (Rad Hourani)

איורי הדגמים של ראעאד חוראני

לאחל  לאחרים 'שנה טובה', זה קל. אפשר לאחל  אושר. אפשר גם לאחל בריאות. ואפשר הצלחה שזה גם אושר וגם בריאות. זאת ברכה גלאט כושר ומאה אחוז פוליקלי קורקט. לא חמה מדי  ולא קרה מדי . מתאימה לכל אחד, בין הוא מצד ימין של המפה הפוליטית ובין אם- משמאל. בין מזרחי ובין אשכנזי. בקיצור, הדרך המושלמת ללכת בין הטיפות (ולא אמרתי 'לצאת יבש'- כי אין אופציה כזאת. בדוק!)
לאחרונה, שמתי לב, שכולם נזהרים מאוד מן הברכה 'שנת שלום', שחס וחלילה לא יחשבו עליהם שהם שמאלנים נאיבים, או ימנים מתלהמים. ומה מוזר, שבין כל האיחולים והחיבובים (לייקים) ההולכים ונערמים בדפי הפייסבוק שלי לקראת השנה החדשה- נפקד מקומה של הברכה הותיקה 'שנת שלום'. ברכה שכיכבה עד לא מזמן בכל ה'שנות טובות', עם הזהבים והנצנצים וגם -בלי. אז מה זה בא ללמדנו? שנהיינו ציניים? שנהיינו ריאליים? שהפסקנו לחלום? או שהמילה 'שלום' פשוט נשחקה משימוש יתר ויצאה להפסקה עד להודעה חדשה?
עד כאן, ברמת הכלל. אבל כשאני רוצה לאחל לעצמי ברכת שנה טובה – אני צריכה להיות ספציפית. מדוייקת. מהוקצעת. מלוטשת ומבריקה. ומרוב ההגדרות וההגבלות שאני מציבה לעצמי- אני מראש מוותרת על המשימה.
והנה הפעם, אני הולכת לאחל לעצמי את כל מה שלא העזתי לאחל עד היום. ואפילו מוסיפה המחשה.

שאמשיך ליצור ואמשיך לחקור בחדר העבודה הרגוע שלי בבריאות טובה ובשקט נפשי.

שלא אשכח מאין באתי ואנסה תמיד להתחבר אל  שורשי

שאמשיך לארח ולהתארח ושתמיד יהיה השולחן מלא כל טוב

שאמשיך לעשות שגיאות וללמוד מהן המון

שאמשיך להיות רומנטית, אפילו שזה בכלל לא מתאים לגילי.

שאמשיך ללמוד ולצבור ידע בכל התחומים שאני אוהבת (בתמונה: אקדמיה שטיגליץ )

שאמשיך לסעור במחשבותי ואדע גם מתי להירגע

שאבקר בתערוכות אופנה, עיצוב ואמנות בארץ ובחו"ל

שהדמיון שלי ימשיך לעבוד שעות נוספות

שהספר  'הבית המושלם לצב מנומנם' שייצא בקרוב, יגיע למקום ראשון באמזון

שאמשיך לטפח את הגן, אפילו שאיש לא הבטיח לי גן של שושנים

שאמשיך לטייל בארץ ובחו"ל (רחוב בריגה)

שאם אלך לאיבוד- יהיה תמיד מישהו שיראה לי את הדרך.

ולכל קוראי הבלוג היקרים שלי, המלווים את הבלוג הזה, כבר שש שנים, אני רוצה לברך אתכם מכול הלב: כל שתבקשו-לו יהי!

צילומים: אילה רז

כשאני אומרת ׳אפרוחים׳ אני חשה ברכות קטיפתית של פלומה צהבהבה ומריחה ריח חמוץ-מתוק של אפרוח בן יומו, העולה באפי יחד עם ניחוחו של בצק שמרים תופח ועם תמונה של מטבח קטן, אפוף אדי טיגון, אפיה ובישול. ריח זה מחזיר אותי אל עידן התמימות, ואתו עולה בי געגוע אל התקופה שבה החיים היו פשוטים ומספקים, והשמחה על המעט שהיה – הייתה גדולה מהצער על כל מה שלא היה.

זאת הייתה תקופת הצנע.

גרנו אז בטבריה, בבית קטן מוקף גינה. בחזית הבית הייתה מדשאה קטנה, אשר ממטרת נחושת, בעלת שתי זרועות השקתה אותה מדי ערב ופיזרה יחד עם טיפות המים רסיסי אור לכל הכוונים. מאחורי הבית היו שלושה עצי תאנה גדולים שעליהם נהגתי לטפס בקיץ ובאצבעות דביקות ללקט את הפרי הבשל הנוטף דבש, לקטום את גבעולו הקצר ולהכניסו לפי.
בצדו המזרחי של הבית, בין המדשאה לבין עצי התאנה נמצא לול התרנגולות.

את הלול החליטה אימא להקים, כדי שיהיה לילדים ביצים להשלמת קצבת המזון המצומצמת שניתנה אז לכל תושב באמצעות ׳נקודות׳. פנקס הנקודות היה המסמך השמור ביותר באותם ימים ומי שאבד לו הפנקס היה צריך לעבור תהליך ארוך ומייגע כדי להוכיח שהפנקס אכן נגנב או אבד וכי לא הייתה כאן כוונת זדון להשגת פנקס נוסף. כל אחד מהדפים המעטים שבתוך הפנקס היה מחולק למשבצות שעליהן הודפסו מספרים ואותיות. לאחר ההודעה ברדיו על מוצר המזון שהוקצב לאותו שבוע- היה החנווני גוזר מן הפנקס את המשבצות המתאימות ותמורתן קבלה המשפחה את מצרכי המזון החיוניים.

במקום ביצים- היה לנו בתקופת הצנע אבקת ביצים, במקום חלב- אבקת חלב, במקום קפה- ציקוריה (עולש) ובמקום שוקולד- קבלנו משהו שלא היה דומה בכלל לשוקולד שאתם מכירים. לשוקולד הצנע היה מרקם קשיח והוא הגיע בשני טעמים: לימון ותות-שדה. אולם לא היה כל דמיון בין טעמם של הפירות האלה לבין הטעם הסבוני של הממתק הנוקשה. כילדה, שגדלה בארץ בתקופת הצנע, אני יכולה להעיד שהשוקולד הזה, על אף טעמו המוזר היה ממתק נחשק.

תור לחלוקת מצרכי מזון מוקצבים בתל-אביב

אבקת ביצים

פנקסי נקודות

בתוך הלול שאימא הקימה בחצרנו, גרו בהרמוניה שלוש תרנגולות שהגיעו אלינו כאפרוחיות מגודלות ומהר מאוד התכסו בנוצות צבעוניות והחלו לטייל בגינה, בין המדשאה לעצי התאנה, כשהן מקרקרות בהתרגשות למראה כל דבר בלתי מוכר. גם כשתרנגולות בגרו והפכו לשתיים חומות ולאחת לבנה מנומרת בשחור– הן סרבו להטיל ביצים,

שתי תרנגולות חומות ואחת לבנה-שחורה

עד שיום אחד הגיע אבא מן השוק ובידו תרנגול קשור בשתי רגליו. התרנגול היה יפיפה והתהדר בזנב מפואר ובנוצות בצבעי חום, אדום, ירוק וכחול כהה, וכן בכרבולת זקופה. הדייר החדש בלול התחבב על שלוש התרנגולות שהגיעו לפרקן והן חילקו ביניהן את הזכות להתרועע אתו וכל אחת מהן התכופפה בהכנעה, כאשר הגבר היחיד בשטח החליט לעלות עליה ולנקר בראשה.

תרנגול ערבי

לא עברו ימים רבים והתרנגולות התחילו להטיל ביצים. התרנגולת החומה עם הנוצות הכהות, שהייתה אהובה עלי במיוחד, הייתה שיאנית הלול והיא נהגה להטיל ביצה מדי בוקר. ערב אחד, כשהלכתי להגיד לה 'לילה טוב', מצאתי אותה מקרקרת בשמחה ולידה ביצה נוספת.
יום אחד אמרה אימא שהיא רוצה להדגיר בלול שלנו- אפרוחים. סבתי הטבריינית, שהייתה אישה שומרת מצוות טענה שבמשפחה שלנו לא הדגירו אף פעם אפרוחים וצריך לשאול קודם את הרבי, אבל אימא ענתה לה שיותר חשוב לשמור על בריאות הילדים מאשר לשמור מצוות, ואבא שתמיד עשה בדיוק מה שאימא אמרה לו, הלך להביא ארגז עץ גדול מהירקן.

את המדגרה המאולתרת ריפדו בעיתונים משומשים ובסמרטוטים רכים ועליהם הושיבו את הדוגרת כשמתחתיה הונחו עשר ביצים. הארגז ובתוכו הדוגרת הוכנס למרתף שהיה חפור בגינתנו ושימש גם כמקלט.
יום אחד, במלחמת השחרור, התקרב מטוס אויב לשכונה, צופר האזעקה הופעל וכולנו רצנו במהירות למקלט. הצלחנו להגיע למקלט דקות בודדות לפני שהבית כולו הזדעזע ונשמע פיצוץ חזק. אחרי שנשמעה צפירת הארגעה, מיהרנו להגיע לאזור הנפילה וגילינו שבחזית של מלון ׳מרגוע׳ שהיה מרוחק מביתנו כחמש מאות מטר, נפער בור גדול והבניין ניזוק קשה.

ייתכן שהייתה לאירוע טראומטי זה השפעה על זירוז בקיעתם של האפרוחים, כי למחרת כשהלכתי כהרגלי מדי יום, לבדוק מה שלום הדוגרת, ראיתי לידה אפרוח צהבהב ורטוב, עומד בקושי על רגליים דקיקות ומצייץ בקול חלוש ומכמיר לב. חפנתי את האפרוח הזעיר בכפי והעברתי אצבע מלטפת על ראשו הצהוב. הוא נרעד ונראה כה שברירי ופגיע, עד שחששתי לחייו ומיהרתי להחזירו אל מתחת לכנפיה המגוננות של אמו. עוד באותו יום בקע אפרוח נוסף מן הביצה וכעבור שלושה ימים, כבר הסתובבה הדוגרת הגאה עם עשרה אפרוחים שדידו בעקבותיה לכל מקום.
האפרוחים בגרו וצימחו נוצות, והלול שלנו התעשר בעוד שבע תרנגולות ושלושה תרנגולים.

הלול היה מקור מעולה לאספקת ביצים למשפחה, ובמקום לקבל חביתה נטולת טעם מאבקת ביצים, קבל כל אחד מהילדים במשפחה ׳ביצת עין׳ מטוגנת אחת לכמה ימים.

לקראת הסעודה המפסקת ביום הכיפורים, 1950, החליטה אימא לשחוט את התרנגולת החומה עם הנוצות הכהות, שחדלה להטיל ביצים.

מרק העוף הזהוב עם עיגולי השומן שצפו מעליו, היה מעדן נדיר בתקופת הצנע והדיף ריח מגרה שחדר דרך כל בלוטות הטעם. צלחות המרק המהבילות הונחו על השולחן ליד כל אחד מהסועדים וריחן מילא את חלל הבית. אבל אף אחד מאתנו, הילדים, לא יכול היה להכניס אל פיו אפילו כף אחת מהמרק הטעים.
אימא שתמיד עמדה על כך שכל ילד יגמור לאכול את כל מה שבצלחת, לא אמרה לנו דבר ולאחר כמה דקות של שתיקה, הורידה את צלחות המרק המלאות שלנו מן השולחן והגישה לנו במקומן קציצות ירק…

התמונות מתקופת הצנע מתוך אתר הנוסטלגיה הישראלית http://www.nostal.co.il

האיש עם השערות הסגולות גר כבר שנים בשפיץ של הפירמידה. זה אולי נראה לכם מקום קטן אבל אתם טועים בגדול. השטח של השפיץ הוא 300 מ״ר. עכשיו תארו לכם  את גודלה של כל הפירמידה.

האיש הזה שלצורך הקיצור נקרא לו דידי, כבר שכח איך זה מרגיש מחוץ לפירמידה, אצלו הכול ממוזג וממוחשב, ארוחת הבוקר מוגשת לו בכשכוש זנב, על ידי הפודלים שלו, ולשים לו סוכרזית בקפה – זאת משימה שאנשיו מוכנים להיהרג עליה.

דידי הוא אנין ריח: בחדר העבודה יש ריח סיגרים קובנים, בחדר השינה- ריח שמפניה ורודה ובחדר הילדים ריח של רכבת שדים, ואם תרצו לטעון שלרכבת שדים אין ריח- אז כנראה שעוד לא פגשתם ילדים כמו שלו.

לאיש עם השערות הסגולות יש המון תיקים והוא לפעמים מתבלבל בין תיק מעור נחש לבין תיק מעור הקונה. הוא גם סכיזופרן ופעמים רבות הוא שוכח אם היום הוא שר החוץ, שר הבריאות, שר התקשורת או ראש הממשלה.

אבל העזר שכנגדו תמיד יודעת לאיזו נסיעה לוקחים את הכביסה המלוכלכת והיא לא שוכחת שהיהלומים הם ידידיה הטובים של האישה ולא כדאי להיות קטנוניים ולבדוק בציציות של מי שהעניק לה אותם. היא גם מאמינה שהתמונות שלה שמופיעות על שערי המגזינים משקפות את גזרתה האמתית ולא את המיומנות של הגרפיקאי בשימוש בפוטושופ. היא רק לא מצליחה להבין למה היא יוצאת בכל התמונות דומה למיס פיגי ולא לשלגיה של דיסני, כמו שהיא במציאות, אבל הגרפיקאי אמר לה שהוא עף על זה והשמים הם הגבול. הגרפיקאי יודע שגם אם הוא לא יצליח במשימה- הוא בטוח יצליח לעוף, כמו שעפו לפניו כל אלה שלא התאימו את עצמם למידותיה של הגברת.

כשהאיש עם השערות הסגולות לא נמצא ברוסיה, בארצות הברית, בסין, במרוקו, או באיזו ארץ אחרת, הוא לפעמים עובר בשוק מחנה יהודה וכולם מריעים לו כאילו שהוא והם פמיליה אחת גדולה ומאושרת, אבל הוא חושב שהם נורא משעממים עם הבעיות שלהם. הוא חושב בכנות שאיך לגמור את החודש- זאת בכלל לא בעיה ששווה דיבור. ׳הנה, קחו לדוגמא אותי׳, הוא אומר, ׳אין לי ארנק, אין לי כרטיס אשראי ובכל זאת אני גומר יפה מאוד את החודש, ואם לא- אני פשוט אומר: מי-ליקובסקי, או מי-לצ׳ן, או פשוט ׳מי׳ והבעיה נפתרת בצ׳יק או בצ׳ק.

האיש הזה שלשם הקיצור קראנו לו דידי, כל כך התרגל לגור בשפיץ של הפירמידה שהוא לא יכול לדמיין לו חיים אחרים. אבל אני דווקא יכולה לדמיין זאת. אני רק צריכה לעצום עיניים ולהגיד שלוש פעמים:

"There is no place like home"

ואני כנראה מספיק נאיבית בשביל להאמין שמשאלות מתגשמות.